השיר של רוז: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wild Rose)

הסרט הזה היה יכול להיות פנינה אמיתית

אם היה לו במאי אחר, טוב יותר

כי הנה לכם סיפור התבגרות. אולי לא מאוד מקורי, אבל יפה ומרגש. המתבגרת היא בעצם כבר אשה צעירה. יש לה אפילו ילדים קטנים. ויש לה חלומות. גדולים. ג'סי באקלי, בתפקיד הראשי, מפליאה לגלם אותה. בתחילת הסרט היא מתנהגת באימפולסיביות, בהתרגשות כמעט אינפנטילית מכל ריגוש קל. היא צורחת לתוך הכרית. מיד עם שחרורה מהכלא (בסצינה הראשונה) היא רצה לבית של החבר שלה כדי לעשות איתו סקס (אל תדאגו, זה סרט שמרני מאוד מהבחינה הזאת. לא רואים כלום, ולא יהיו עוד סצינות כאלו). האשה הזאת היא כולה כמוסת אנרגיה שלא יודעת את נפשה. היא מתפוצצת בכל רגע אפשרי – העיקר למצות את האהבה הגדולה שלה – לשיר קאנטרי. דווקא בסקוטלנד גדלה האשה הזאת, וכל מה שהיא רוצה זה רק לפרוץ החוצה.אבל יש לה ילדים. ובמהלך הסרט היא תלמד להתבגר. לקחת אחריות. לדאוג לאחרים ולא רק לעצמה. והדרך שבה ג'סי באקלי מעבירה את הדמות שלה את התהליך הזה, בהדרגתיות, שווה את הצפיה בסרט. מה גם שבתפקיד משנה, מצוינת גם היא, ג'ולי וולטרס הותיקה בתפקיד האמא, עם עמידה חזקה, אשה שיודעת לאהוב אבל גם להיות קשוחה כשצריך. וצריך.

הכל עומד במקום לחווית צפיה מרגשת. רק שהבמאי כאן משטיח כל רגע דרמטי.

האשה במרכז כאן חולמת על להיות זמרת. לשיר. להצליח בגדול. ואם אפשר, מחוץ לגבולות סקוטלנד (כי מי כאן בכלל מסוגל להבין מוסיקה אמריקאית שורשית?). אז במאי הסרט משתמש בהמון מוסיקה. המווווון. כשצריך, ובעיקר כשלא צריך. נדמה שלא רק הדמות הראשית בסרט קצת ילדותית, אלא גם הבמאי. במקום לבנות בסבלנות סצינות דרמטיות, הסרט כל פעם לוקח את הפתרון הקל – להגביר את הווליום של המוסיקה, ולתת לה להסביר את הרגש. במקום לתת לדמות לשיר את הלב שלה, לאט, להביא את הנשמה שלה בשיר, הבמאי כל הזמן מקצר דרכים, פונה למוסיקה, מגביר ווליום, ולוחץ בכח – והתגובה הטבעית שלי היא בהתאם – רתיעה. אפילו בסצינה האחרונה בסרט, הופעה מוסיקלית, מחיאות הכפיים מגיעות הרבה יותר מדי מהר. כי ככה עובד הבמאי הזה – אין לו סבלנות.

שלא לדבר על זה שדמות האשה שעוזרת לה טובה מדי. משהו בסרט הזה כאילו דוחף לכיוון אגדת הסינדרלה הלא מציאותית, רק שהסביבה ריאליסטית, והטוויסט שהתסריט פונה אליו לקראת הסוף הפתיע אותי (לטובה), כי הוא לא אגדתי בכלל, אבל הדמות של האשה העשירה הזאת לא מאוד מציאותית (והנסיון להקהות את המימד החלומי הזה עם הסצינה עם בעלה ברכב הוא נסיון מסכן למדי).

אז יש כאן סיפור יפה, עם שחקנים טובים, והרבה מוסיקה טובה (הרבה הרבה יותר מדי), אבל בימוי קצת מתפנק מדי מקהה את העוקץ. סרט חביב שהיה יכול להיות הרבה יותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s