אוסקר שפה זרה 2020: מקבץ שני

עוד לא סוף אוגוסט, וכבר יש לנו 20 שמות ברשימה של הסרטים העומדים לשיפוט האקדמיה האמריקאית בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. במקבץ הראשון סקרתי את 10 הסרטים הראשונים (כולל הפייבוריט לזכות, "פרזיטים" הדרום קוריאני). במקבץ השני, יש סרט אחד מדובר מאוד, עוד שניים שלושה סמי-מדוברים, ועוד כמה שמחפשים תשומת לב (מתוכם אחד שנראה מדליק מאוד). כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

בלגיה: האמהות שלנו (Nuestras Madres) – סזאר דיאז

הבחירה של בלגיה לאוסקר קצת משונה, כי היא לא מספרת סיפור בלגי, לא מדברת בשפה שמדברים בבלגיה, ולא מתרחשת בבלגיה. בסרט הזה יש כסף בלגי, ויש במאי בלגי למחצה, וזה הספיק. למעשה, הבלגים בחרו להפנות גב ליצוא הקולנועי הכי מצליח שלהם, האחים דארדן, שהביאו השנה סרט חדש (אם כי קצת שנוי במחלוקת מבחינת הביקורת), ובמקומו בחרו בסרט שנראה על פניו מרשים (הוקרן בפסטיבל ירושלים. החמצתי אותו בגלל התנגשות בלו"ז), רק שהוא מתרחש בגוואטמאלה, ומדבר ספרדית.

גיבור הסרט הוא בחור צעיר העובד במכון לרפואה משפטית (בגוואטמאלה). אל משרדו מגיעה אשה מבוגרת עם תמונה, ומבקשת ממנו לחקור פשעי מלחמה שהתרחשו במדינה בימי מלחמת האזרחים בשנות ה-80. בתמונה מזהה הצעיר מישהו הדומה לאביו (ראו את הקטע בלינק), והחקירה מתחילה. ראיתי כמה קטעים קצרים מהסרט הזה ביו-טיוב, וההתרשמות שלי היתה שיש כאן סרט שעובד חזק מאוד דרמטית דווקא בגלל הנטורליסטיות שלו, השקט החודר שלו, שנותן לאירועים לחלחל אל הנשמה ולטלטל. זה אמור להיות סרט מצוין, שגם זכה השנה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל קאן, רק שאני לא מבין למה בלגיה.

אוקראינה: הביתה (Додому) – נארימן אלייב

בחור צעיר ואבא שלו מגיעים מחצי האי קרים אל המכון לרפואה משפטית בקייב כדי לזהות את גופתו של הבן הגדול (האח הגדול, הבן של אבא) שנהרג במלחמה עם רוסיה. המנוח היה נשוי וגר בקייב, אבל האבא מתעקש לקחת את הגופה חזרה לקרים. הסרט הוא סרט מסע על מה שעובר על אבא ובן בדרך עם הגופה של הבן הגדול. הסצינה בלינק אמוציונלית ומרשימה מאוד (עם החלטה בימויית חכמה לשים את הפנס ישר בעין), ועל פניו זה נראה כמו סרט לא רע בכלל, והוא הוצג השנה במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן, כך שנראה שהסרט הזה די מסקרן.

טורקיה: מחויבות (Baglilik Asli) – סמיח קפלאנוגלו

בטורקיה הודיעו שסרטו החדש של סמיח קפלאנוגלו ייצג אותם באוסקר. הבמאי הזה מוכר יחסית, וסרטים שלו הוקרנו גם בישראל בעבר, ואפילו מסחרית. על מה הסרט החדש? ביום שבו הוכרז בטורקיה על מינויו של הסרט הזה לנציג טורקיה באוסקר השנה, התפרסמו בטורקיה, לצד הקומוניקט היבש, גם תהיות על כך שאף אחד בעצם לא יודע על מה הסרט הזה. לא היה לסרט הזה אפילו עמוד ב-IMDB (עכשיו כבר יש). לא היה תקציר (עכשיו כבר יש). לא היה טריילר (עכשיו כבר יש. בלי תרגום. ראו בלינק). הסרט הזה לא הוקרן בשום פסטיבל, ולא היה לו אפילו פוסטר (עכשיו כבר יש). זה כאילו שהסרט הזה נבחר לייצג את טורקיה על סמך המוניטין של הבמאי בלבד (וכי ג'יילאן עוד לא עשה עדיין סרט חדש).

לפי הטריילר (היפה, למרות שאני לא מבין טורקית), מדובר כאן כנראה על אשה בורגנית קרייריסטית שמזניחה את הגידול של התינוק שלה לצורך קידום הקריירה שלה. היא מביאה אומנת שתגדל אותו במקומה כשהיא לא נמצאת, אבל היא גם מלאת רגשות אשם על כך שהיא עוזבת את הילד לזמנים לא קצרים, ומבלה הרבה זמן בצפייה בצילומי מעקב אחרי האומנת והדרך שבה היא מטפלת בילד. עם כל היופי הויזואלי שבטריילר, נדמה לי שהדיון במחויבות הנשית בעולם המודרני מגיע ממקום קצת דידקטי, במיוחד אם המקום (טורקיה) נראה לי, לפחות מבחוץ, שמרני מאוד.

רומניה: השורקים (La Gomera) – קורנליו פורומבויו

סרטו החדש של אחד הבמאים הרומנים המובילים של העשור וחצי האחרונים הוא נציג רומניה לאוסקר השנה. ראיתי את הסרט הזה בפסטיבל ירושלים האחרון ולא התלהבתי, אבל אני לא דוגמא, כי יש לי בעיות עם הבמאי הזה באופן קבוע, והסרט הזה כן אהוב ע"י רוב האנשים שהם לא אני. לא כל כך הבנתי על מה הסיפור בדיוק, וזה בסדר, כי זה מסוג הסרטים שבהם כולם מרמים את כולם, והסיפור מקבל כמה וכמה טוויסטים שמשנים את נקודת ההתיחסות שלי במהלך הסרט. בגדול, יש כאן שוטר שמקבל על עצמו משימה מאיזשהו פושע לשחרר איזשהו מישהו אחר מהכלא בעזרת שפה של שריקות. הסרט מנסה להיות משעשע, רק שאני לא השתעשעתי.

אקוודור: לילה נורא (La Mala Noche) – גבריאלה קאלוואץ'

לפי הטריילר, הסרט הזה מזכיר קצת את "אחת ויחידה" שהגיע ממקסיקו לפני כשנתיים. גם כאן מדובר על עולם הזנות והסחר בנשים. כאן הגיבורה היא אחת הנשים ה"מועסקות" בזנות. היא מכורה, תלותית, אבל דרך ענני הסם היא רואה הזדמנות לצאת מהעולם האכזר הזה. זה נראה כמו סרט עוצמתי (כמו שהמקסיקני היה) ומסקרן.

ברזיל: החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו – קארים איינוז

הסרט הזה הוא אחד המדוברים של השנה. זוכה פרס יוקרתי בפסטיבל קאן האחרון, הסרט הזה הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון, וגרר אחריו זמזום לא קטן במסדרונות הסינמטק הירושלמי במהלך ימי הפסטיבל. חלק מהזמזום התלהב עד עמקי נשמתו מהסרט הזה, וחלק אחר טען שמדובר בסרט שמתמסר להבעה קולנועית יפהפיה על חשבון הסיפור והדמויות. להבנתי, מדובר כאן על סרט בעד זכויות האשה (בשנות ה-50, אבל, בעצם, גם בזמן הזה). שתי אחיות (אחת מהן, מן הסתם, היא אאורידיסיה משם הסרט) מחפשות להגשים את משאלותיהן בעולם גברי שרגיל לשלוט בנשים ולא לתת להן להיות עצמאיות. אחת רוצה להתחתן עם מישהו שהאב לא מאשר, השניה רוצה ללמוד מוסיקה בחו"ל ושואפת לקריירה במקצוע הזה. הטריילר דווקא דברני למדי, אבל המוסיקה שבו דרמטית מדי (אני מניח שזה רק בטריילר, והסרט מעודן יותר. או שלא…), כך שנראה שיש כאן דווקא פיתוח דמויות וסיפור אפי שנמתח על פני יבשות ושנים. לסרט הזה יש אמביציה, זה בטוח. לא בטוח שיש לה כיסוי.

קולומביה: משחקי ילדים (Monos) – אלחנדרו לנדס

התחלת הטריילר באמת נראית חמודה כמו שם הסרט עצמו, אבל עד מהרה האווירה משתנית. זה סרט על השרדות. על חבורה של ילדים שנאלצת לכרות בריתות ולתכנן אסטרטגיה מלחמתית כדי לא למות, חד וחלק.

באי מבודד, רק 8 ילדים נמצאים שם, שומרים על פרה אחת, ועל שבויה אמריקאית אחת. כשהמוות מגיע בהפתעה, הם נסוגים אל היער העבות, ונאלצים להילחם בינם לבין עצמם, וגם ביחד כנגד האויב מבחוץ.

מצד אחד זה נראה כמו משל מרתק על אנשים במצבים קיצוניים – מי האינדיבידואל השולט, ומי זה שיעשה מה שאומרים לו. מצד שני, אני חושש שזה יישאר בתחומי המשל, וכל מהלך עלילתי יראה פחות הגיוני ומרגש בקונטקסט המיידי של הסיפור, כי הוא בא לשרת את המשל (אם כי בטריילר נראה שיש כאן גם סיפור של אהבה ותשוקה ראשונית שיכול להדליק רגשות הרבה יותר סוערים במקביל למלחמה האמיתית על החיים).

הרפובליקה הדומיניקנית: המקרין (El Proyeccionista) – חוסה מריה קבראל

נדמה לי שיש כאן סרט שמבטיח הרבה יותר ממה שהוא מקיים. סיפור על מקרין בבית קולנוע. כזה שעדיין מקרין בפילם. כמו שהיה בכל בתי הקולנוע בעולם עד לפני קצת יותר מעשור. כנראה שזה ככה עד היום במקומות מסוימים. המקרין הזה הוא איש בודד, והנחמה היחידה שלו היא הכוכבת של הסרט שהוא מקרין מדי ערב. יום אחד, בגלל תאונה לא צפויה, הפילם ניזוק בצורה בלתי ניתנת לתיקון, וכל מה שנותר למקרין הוא לצאת במסע לאיתור האשה מהפנסטיה בחיים הלא פנטסטים שלו – למצוא את הכוכבת של הסרט. הטריילר, לצד נוסטלגיה לקולנוע של פעם, מציג גרסה קצת בוטה מדי של "סינמה פרדיסו", כך שאולי יש כאן סרט טוב, אבל הוא לא מתוק ונעים ונוסטלגי כמו שהוא נשמע על הנייר.

צפון מקדוניה: ארץ הדבש (Медена земја) – תמרה קוטבסקה, ליובומיר סטפאנוב

צפון מקדוניה (מסתבר שיש מדינה כזאת. משהו שהיה פעם יוגוסלביה. או לפחות חלק ממנה) שולחת לאוסקר סרט דוקומנטרי שכבר הוקרן בדוקאביב, רק שדילגתי עליו בכוונה, כי הוא נראה אחד מאותם סרטים שאני נוהג לקרוא להם "סרטי נשיונל ג'אוגרפיק" – כלומר, סרטי טבע שמתארים את המצב הקיים בטבע, ולא כל כך את האנשים שבטבע. מתגובות ששמעתי בלובי של סינמטק תל אביב בזמן הפסטיבל, זאת היתה גם ההתרשמות של מי שראה את הסרט הזה. להבנתי, יש כאן תיאור של שגרה של אשה קשת יום, כוורנית במקום שכוח אל, אי שם בצפון מקדוניה. לפי התקציר (וגם לפי הטריילר) יש נסיון להניע סוג של נראטיב כשמגיע לכפר אדם שמבקש להפוך את רדיית הדבש לעסק מסחרי, ולגיבורת הסרט קשה לעמוד מול הכוחות הכלכליים הדורסים. אבל, נדמה לי, שקו הנראטיב הזה דק מאוד, כמעט לא מורגש, ורוב הסרט מוקדש לתיאור העבודה הסיזיפית של רדיית הדבש והטיפול בדבורים, ללא קונפליקט דרמטי אמיתי.

יפן: נערת מזג האויר (天気の子) – מאקוטו שינקאי

מזמן לא נתקלתי בטריילר כל כך מסקרן. סרט שנראה מרגש וחכם. ובאנימציה אנרגטית, מה שהופך אותו גם ליפהפה ויזואלית.

נער צעיר בורח מהבית. הוא מגיע מביתו הכפרי לעיר הגדולה טוקיו. קשה לנער צעיר וחסר פרוטה להסתדר לבד בעיר הגדולה, אבל הוא לאט לאט מסתגל. הוא אפילו מוצא עבודה אצל בלש פרטי. הימים הם העתיד הקרוב מאוד, וההתחממות הגלובלית גרמה ליפן להיות מכוסת עננים ולרצף ימי גשם שמציף את המדינה. גיבור הסרט מקבל משימה במסגרת עבודתו – לאתר נערה צעירה שלפי השמועה יש בכוחה לנקות את השמיים מעננים, ולתת לאור השמש לחדור את הקדרות. והוא אכן מוצא אותה. מתברר שזאת היתה הנערה שחסה עליו עם הגיעו לטוקיו ללא כסף, ונתנה לו לאכול המבורגר מדוכן המזון המהיר בו היא עובדת. לנערה יש אמנם כוחות על טבעיים, אבל היא עצמה יתומה מאם ומלנכולית. סיפור האהבה המתפתח בין שני הצעירים ילך יד ביד עם התקווה (או היאוש) בקשר לתופעת ההתחממות הגלובלית.

סיפור מהמיתולוגיה היפנית העתיקה משתלב עם מצב העולם בעתיד הקרוב ביותר (ואולי כבר עכשיו), בסרט שנראה על פניו מרגש, חכם, ומרתק.


עד כאן המקבץ השני. אני כבר מתחיל לעבוד על המקבץ השלישי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אוסקר שפה זרה 2020: מקבץ שני

  1. בלגיה – אכן בחירה טיפה מוזרה למרות שבלגים לא תמיד בוחרים את הסרטים של אחים דארדן (לדוגמא הם סיננו את "הילד עם האופניים" הנפלא ויש להם תמיד כמות לא מבוטלת של סרטים שלא מתחרשים במדינתם… עקרונית גם הצלמת של הסרט היא בלגית אז סביר להניח שזה יספיק לאקדמיה על מנת שלא לפסול את הסרט…
    לגבי הסרט עצמו, הוא לא רע ואפילו מכיל רגעים מעניינים בתוכו, אבל הוא מאד בינוני, בעיקר גנרי כמעט מכל בחינה ואינו מעורר השראה (סתכ'ל על חלק ניכר מביקורות).

    ברזיל – סרט יומרני, יפה ומרגש שמתפרס על עשרות שנים על שתי אחיות שמופרדות זו מזו ומחפשות לחדש את הקש…, אם כי הסיום שלו קצת חלש (או ליתר דיוק מלודרמטי למדי).

    צפון מקדוניה – קודם כל "מקדוניה הצפונית" ולא "צפון מקדוניה" (החליפו את השם מ "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה" ורק השנה הגיעו לסיום סכסוך ארוך השנים עם יוון אודות שם המדינה). שנית, כדאי לציין שמדובר באחד הסרטים הדוקומנטריים המדוברים ביותר של השנה כולל זכיות בסאנדאנס ודוקואביב עצמו. לא חושב שיש לו סיכוי גדול להתברג בעשירייה הנבחרת, אבל בהכרח מאמין שתמצא אותו לכל הפחות ברשימה מקוצרת של הסרטים הדוקומנטריים. שווא צפייה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s