לולה ואחיה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lola et ses Frères)

לא ממש ברור.

יש כאן שחקנים נהדרים. במאי, שהוא שחקן בעצמו, ויודע איך לעבוד עם שחקנים. כימיה נהדרת בין שלושה שחקנים, שמשחקים אחים, וזה נראה טבעי לגמרי. אוירה נעימה.

לא ממש ברור איך סרט שיש בו את כל המרכיבים להיות סרט נהדר, לא ממש ברור איך הוא יצא כל כך…סתמי. אפילו קצת משעמם. לא מאוד מעניין. חלש וחסר כל דרייב רגשי.

כי הנה יש לנו סיפור על גבר שאיבד את העבודה שלו. הוא מסתובב בעולם מדוכדך. במשבר.

והנה יש לנו סיפור על גבר שמתחתן, ואשתו החדשה כועסת על האח שלו.

והנה יש לנו סיפור על אשה שמוצאת אהבה חדשה, אבל בעיה רפואית קריטית תאיים על הקשר הזה.כל הסיפורים האלו ערוכים במהירות ובמיומנות אחד אל תוך השני, אבל במקום לתמוך אחד בשני, כל אחד בנפרד נשאר מאוד שטחי, מאוד לא מפותח, והדברים הגדולים שמתרחשים נדמים מוגזמים למדי, לא בפרופורציה בכלל ביחס למה שקורה, כי אין פיתוח הדרגתי לאירועים.

לגבר שאיבד את העבודה יש קשר עם איזושהי אקסית. שתי סצינות בבית קפה, זה מה שיש בסרט מהקשר הזה. חוט נראטיבי שיכול להחזיק סרט שלם של קן לואץ' מצטמצם לשליש סרט, חסר יכולת לרגש או לעניין אותי. הרי יש לגבר הזה ילד מתבגר. הופ, הוא הולך ללמוד באנגליה. והופ, הוא חוזר. הקשיים הכלכליים המתלווים לכך – הם לא בסרט.

הגבר שמתחתן – אני בכלל לא מבין את סיפור האהבה הזה. האשה הזאת נראית כל כך מגוחכת. תלותית. האח של הבעל שוכח את שמה בחגיגת הנישואין. לא נעים, אבל כבר ראינו לא מעט נאומים של שושבינים בחתונות. זה תמיד עובד על הקנטות. אז לקחת את התקרית הקטנה הזאת ולהפוך אותה למריבה גדולה – זה חסר פרופורציה בעיניי. אח"כ יש הריון. וילד. פוף. פתאום. התסריט הזה מדלג על שלבים בצורה כמעט שרירותית.

והאשה – הסיפור שלה קצת יותר מפורט, אבל הסיפורים של האחים שלה מורידים מהעוצמה של הסיפור שלה, מדלדלים אותו.

אז הבמאי מוסיף טיפול מאוד לא אינטלגנטי בחומרים שיש לו: מוסיקה רומנטית כשיש סצינה רומנטית, או הורדת סאונד לאפס בסצינה דרמטית במיוחד – הרי זה היה עובד ממש מצוין גם אם הסאונד היה נשאר טבעי לחלוטין, כי לודיבין סאנייה (ברוך שובך. התגעגעתי) יודעת איך לשחק, אבל הבמאי הזה הולך לקלישאות בימויות, ובהדגשת רגעים מסוימים הוא דווקא מוחק את האפקט הדרמטי כולו.

יש כאן התחלות יפות של רעיונות. למשל, מפגש תקופתי קבוע של שני האחים והאחות ליד קבר ההורים. משם היה אפשר לפתח קשר חזק שיתמוך בכל סיפור בנפרד. אבל כל רגע כאן הוא יותר דאחקה, פחות סיפור דרמטי בפני עצמו. ואפילו נדמה לי שהבמאי פונה לסימבוליות שקופה ומגוחכת (הריסת בתים כהריסת החיים, סדק בבניין כסכנה מאיימת על מרקם החיים כולו), והכל כאילו נמצא כאן מוכן ומזומן, אבל הבמאי מפספס את מה שיש לו, ולא באמת מפתח את הרגעים הדרמטיים מעבר לסימון המיידי שלהם. סרט עם שחקנים טובים וכוונה טובה, אבל עם מינימום מעורבות רגשית שלי במתרחש, וכמעט בלי עניין. סתם סרט.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s