איפה את ברנדט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Where'd you go, Bernadette)

כדי שאדם יהיה מאושר הוא חייב לעשות את מה שהוא אוהב. טבח חייב לבשל. מדען חייב לחקור. סופר חייב לכתוב. ארכיטקט חייב לתכנן בניינים. יש בחיים כל מיני אילוצים, כל מיני דברים שצריך לעשות (לשלם חשבונות, לעמוד בפקקים, לגדל ילדים – שטויות שכאלו, אתם יודעים), וכל אלו יכולים לשרוף הרבה זמן, הרבה אנרגיה, ולהסיט את מסלול חייו של אדם, למנוע ממנו לעסוק בתשוקה שלו, אבל אדם שמוותר על המקצוע שלו, על האהבה שלו, יהפך למריר. וזאת ברנדט. ארכיטקטית שהפסיקה לעשות את מה שארכיטקטים עושים כי…החיים.אני מחבב מאוד את ריצ'רד לינקלייטר. האיש הזה ביים כמה סרטים נפלאים, כולל טרילוגיית "לפני" ו"התבגרות". חבל שהוא לא הצליח ממש לפצח את הסיפור הזה של ברנדט. כלומר, כל פסקת הפתיחה אכן נמצאת בסרט, אבל קולנועית הסרט הזה מקרטע מאוד, ולינקלייטר לא ממש הצליח לקחת אותי למסע עם הברנדט הזאת כדי להבין את התסכול שלה. ברוב חלקי הסרט אני מסתכל בחייהם של אנשים מאוד מרירים, מאוד ציניים, כאלו ששונאים את כל סביבתם ואולי גם את עצמם. אמנם זה ברור שחוסר הגשמה עצמית הביאה את האנשים האלו למקומות האלו, אבל במשך חלק גדול מהסרט אני פשוט מסתכל על ברנדט ועל כל הסביבה שלה מתנהגים בנבזיות מתנשאת כלפי כל מי שהוא לא הם, ומאוד לא נעים לעקוב אחרי החיים של אנשים כאלו.

הסיבה שלינקלייטר לא מצליח לגרום לי לאמפטיה גם כלפי אנשים כאלו היא שהוא לא הצליח לפצח את המנגנון הסיפורי של ברנדט. הסרט הזה כל הזמן מספר לי על ברנדט, אבל לא יוצר סצינות שבהן אני אבין את מה שקורה לה. יש לברנדט סוג של סירי שהיא מכתיבה לו את החיים שלה. סוג של כתיבת יומן בתנועה. יש איזשהו סרטון טלויזיוני שדרכו אנו למדים על החיים של ברנדט. הבת של ברנדט מקריינת חלק מהסיפור בעצמה. הסרט הזה מספר לי על ברנדט במילים, בשטף של אינפורמציה, במקום ליצור סצינות דרמטיות שמתוכן אני אבין את כל הסיפור שלה, ובכך לקחת אותי למסע רגשי עם ברנדט, להבין אותה ולסלוח לה. לינקלייטר גם הולך לפתרונות הקולנועיים הקלים, ויוצר לפחות פעמיים במהלך הסרט עריכה מקבילה מואצת כדי ליצור אפקט קומי, או משתמש בשיר איטייזי מוכר ואהוב כדי לקרב אותי לדמויות. זה קל מדי ולא מאוד אפקטיבי, כי הדמויות עצמן לא ממש נעימות (למרות שלשימוש בשיר של סינדי לאופר יש פיי-אוף יפה במונטאז' המקסים שמלווה את כותרות הסיום של הסרט).

וכך אני צופה באנשים ציניים, אמנם חדים ומשעשעים, אבל ברשעות, כך שאני לא ממש רוצה להיות עם האנשים האלו למשך חלק גדול מהסרט. אבל לסרט הזה יש מזל בכל זאת: בין כל מערכות היחסים הרעילות שהסרט הזה מכיל, ישנה אחת שכן מכילה אהבה: היחסים בין ברנדט לבת שלה. ומכיוון שהבת היא זו שמובילה את המסע למציאת האם (שאגב, בניגוד לצפוי משם הסרט, אין אפילו רגע אחד בסרט שאני, כצופה, נמצא באפילה לגבי מקום המצאותה של הברנדט הזאת), החלק האחרון של הסרט בכל זאת מביא איתו אלמנט רגשי, אמפטיה גם לדמות צינית. האהבה האמיתית בין אם לבת שיש כאן חודרת את כל חומות התסכול, ומביאה איתה דרייב קולנועי שמצליח, בכל זאת, לסחוף אותי לרצות לראות אם ובת (ואבא) מתאחדים. יש גם סצינה באמצע הסרט שבה האם והבת נמצאות בויכוח עם השכנה, וגם שם יוצאת אמת כואבת אל פני השטח, אבל השכנה הזאת (קריסטן וויג, שחקנית סימפטית, כאן בתפקיד שאין לה מה לעשות איתו), כמו כל הסביבה של ברנדט, כמו ברנדט עצמה במידה מסוימת, היא מתנשאת וצינית כל כך שאין כאן אפילו רצון רגשי שאחת מהן תצא מנצחת. רק מערכת היחסים הזאת בין האם לבת מצילה את הסרט כך שבכל זאת יהיה אכפת לי מברנדט ומגורלה.

קייט בלאנשט עושה ככל יכולתה להיות זוהרת, כריזמטית, משעשעת, אבל ברנדט בגילומה, כמו כל הסביבה שלה, היא פשוט רעה וצינית (אמנם עם דיאלוגים או מונולוגים מושחזים, אבל עם רעל מר מאוד), ומאוד לא נעים לעבור סרט כמעט שלם עם אנשים כאלו. ועם זאת, עם סבלנות, החלק האחרון של הסרט בכל זאת נותן לאהבה להיכנס, ולהבין גם את הברנדט הזאת, את התסכול שלה, ואת התיקון שלה. סרט מעניין, אבל מפוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s