אוסקר שפה זרה 2020: מקבץ שישי

בשישה הימים שעברו מאז פרסמתי את המקבץ הקודם הצטרפו למירוץ עוד 10 סרטים. במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי) פירטתי על 50 סרטים, והיום אנחנו כבר עומדים על 60 סרטים, ויש עוד לא מעט שאמורים להצטרף. במקבץ הפעם לא מעט סרטים שלא מאוד מעניינים, או לפחות לא מספיק מוכרים כדי להוות גורם במירוץ, אבל אחד שיש לו סיכוי רציני ללכת עד הסוף. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי (חוץ מהסרט שבו לא מצאתי טריילר ברשת):

ליטא: גשרים של זמן (Laika Tilti) – כריסטין ברידה, אודריוס סטוניס

הבחירה של ליטא לאוסקר נדמית לי כמו סרט שלא רק שמכוון רק לאנשים שמתעסקים בחקר הקולנוע ובעשיית סרטים, אלא באופן ספיציפי לאלו שמתעניינים בהסטוריה של הקולנוע באופן כללי, ובזה של הקולנוע המזרח אירופי באופן יותר פרטי. כלומר: סרט שמכוון מראש לפלח קהל צר במיוחד. "גשרים של זמן" מוגדר כסרט דוקומנטרי, אבל גם כמאמר פואטי, שבמרכזו חקירה של סוג הקולנוע הדוקומנטרי שצמח בליטא בשנות ה-60, כזה שהושפע מהגל החדש הצרפתי, אבל גם פיתח לעצמו חשיבה משלו. או משהו כזה. בטריילר ניתן לראות, לצד שוטים מרהיבים, אבל נטולי קונטקסט, גם הסברים על איך ומה צריך לעשות בסרט דוקומנטרי על מנת שיביע את תפיסת העולם של הקולנוענים הסובייטים של אותו זמן. או משהו כזה. לא נראה לי סרט מעניין במיוחד.

אתיופיה: רץ נגד הרוח (የንፋሱ ፍልሚያ) – יאן פיליפ וייל

גם אתיופיה מגישה סרט לאוסקר. מעבר לשמחה הטבעית על שחקנית נוספת בעולם הקולנוע, נדמה לי שלסרט הזה אין הרבה מה להציע. נדמה לי שגם מדובר בעיקר במשהו מאוד גנרי ודי חובבני. הסיפור על שני חברים קרובים מאוד, ועל החלומות שלהם. אחד מהם חולם להצטיין בריצות ארוכות, והשני חולם להיות צלם מקצועי. כשהם מתבגרים חלומותיהם מתרחקים מהם, אבל אולי בכל זאת…(אני מנחש שהאחד יצלם את השני רץ). השמועה אומרת שהיילה גבריסילאסי, רץ מרתון אתיופי מפורסם (בעל שיא עולם) מופיע הופעת אורח בסרט. לא נראה לי שזה משפר מאוד את הסרט עצמו.

קירגיסטאן: השחר (Aurora) – בקזאט פירמאטוב

קודם כל, הטריילר הזה הפתיע אותי. הוא נראה משוכלל מאוד, מרשים מאוד. אני גם מבין שיש כאן נסיון אמביציוזי מאוד לעשות קומדיה שחורה שתאגד מספר סיפורים של גלריה לא קטנה של דמויות במקום אחד לכדי יצירה הומוגנית שיש לה משהו להגיד על קירגיסטאן של היום. אני רק לא בטוח שמרוב רצון להרשים כל כך, הקוהרנטיות לא נזרקת מהחלון. להבנתי יש כאן כמה דמויות שמתרכזות באתר נופש שפעם שימש כמוסד סגור לאנשים שדעתם נטרפה עליהם. שם המקום הוא גם שם הסרט הזה. בין הדמויות בסרט: אשה לא צעירה ובודדה, מגיש טלויזיה מוכר, איש עסקים סיני, כמה צעירים נרקומנים שמחפשים צרות, וגם איש מבוגר קצת סוטה. איך הכל מתחבר ביחד? אני חושש שהאמביציה לעשות סרט גדול ומרשים באה על חשבון פיתוח הדמויות והסיפור. או שאולי יש בכל זאת משהו מאחורי התמונות המרשימות האלו.

קניה: סובירה (Subira) – ראבניט סיפי צ'אדהא

אני לא כל כך יודע מה לחשוב על הסרט שקניה שולחת לאוסקר. מצד אחד, יש כאן קונפליקט פשוט: ילדה קנייתית רק רוצה ללמוד לשחות. יש משהו במים הגדולים שמושך אותה. אבל כשהיא גדלה, זה נחשב לא צנוע. ויש מחזר. ויש מסורת ודברים שאשה צריכה לעשות. הגשמה עצמית לנשים לא נמצאת בין הדברים האלו. האם תוריד סובירה (זה שם האשה) את ראשה בפני המסורת, או שתמרוד?

מצד שני, נדמה לי שזהו קונפליקט פשוט מדי, כזה שמובא בצורה כמעט טפשית, מספר סיפור חשוב אבל לא באמת שם לב לפרטים, לתשוקה האמיתית של האשה הספיציפית הזאת לשחייה. הדיאלוגים נשמעים לי עניים, ומהלכי התסריט מגושמים מדי דרמטית. או שאולי יש כאן בכל זאת תיאור אנושי אמין של דמות, ומתוך הסיפור שלה אולי באמת נולדת השראה לנשים בקניה, ובכל העולם. אולי (דרך אגב, מצפייה בטריילר מסתבר שיש לא מעט אנגלית בסרט. נקודה למחשבה).

קוסובו: זאנה (Zana) – אנטונטה קאסטראטי

המלחמה כסיוט. אני רק חושש שהסרט הזה מתאהב בייצוג הקולנועי של העולם שמעבר, ומאבד קשר עם המצב האנושי של הדמויות שבמרכזו.

במרכז הסרט אשה וגבר. הם איבדו את הילד שלהם במלחמה לפני עשור. הם מנסים להרות שוב, אבל ללא הצלחה. אם הבעל לוחצת על האשה להיכנס להריון נוסף, ואף מאיימת להביא אשה נוספת לבנה כדי להרות ממנו נכד נוסף. הרפואה הרגילה נכשלת בטיפולי הפוריות, והאשה משתכנעת תחת לחץ לפנות לרפואה אלטרנטיבית – כזאת שמשתמשת בכישופים. זאנה משם הסרט הוא, מסתבר, יצור מיתולוגי ששומר על נשים, עוזר להן, ומגן על ילדיהן. אבל, מסתבר, כשגיבורת הסרט נכנסת לבסוף להריון, היא מתחילה לסבול מהתקפים פסיכוטים עד לסכנה ממשית לילוד. נשמע מעניין, רק שאני חושש שהמטאפורה הופכת חשובה יותר לסרט הזה מאשר גורלן של הדמויות עצמן.

לטביה: אבא שומר בלילה (Tēvs Nakts) – דיויס סימאניס

כשהלילה השחור ביותר ירד על העולם, היה גם אבא ששמר על אלו שהיו זקוקים לו. סיפורו האמיתי של מי שכונה "אוסקר שינדלר הלטבי" – אחד בשם ז'אניס ליפקה. הוא עבד במחסני התעופה הנאצים, וכהשלמת הכנסה הוא הבריח מוצרים. כשהוא ראה את רדיפת היהודים הוא השתמש בכישורי ההברחה שלו כדי להבריח גם יהודים אל מקום מבטחים. האם היתה זאת תחושת צדק בסיסית שהניעה את ליפקה, או יצר ההרפתקנות שלו, או העקשנות, או אולי כולם ביחד. נראה סרט מעניין.

אינדונזיה: זכרונות גופי (Kucumbu Tubuh Indahku) – גארין נוגרוהו

אינדונזיה שולחת לאוסקר סרט שנראה מעניין, ולפי מה שקראתי, אף עורר מחלוקת באינדונזיה, כולל איסור הקרנה בחלקים מהמדינה השמרנית, בגלל הצגת חיפוש מיניות של גבר שנדמים לא צנועים ולא ראויים לחלקים מהאוכלוסיה שם. להבנתי, יש כאן חקירת הגבריות מכיוונים שונים דרך סיפורו של ילד שנעזב ע"י אביו, ועל מנת לשרוד הוא מצטרף ללהקת ריקוד של גברים המתמחה בהתחפשות הגברים לנשים כדי לגלם דמויות במופע המחול. עצם החושניות של הריקוד, משחקי הזהויות המיניות, והיחסים בין הגברים, חברי הלהקה, בינם לבים עצמם בין הופעה אחת לשניה – ובליווי סיפור התבגרות של ילד שהופך אח"כ לגבר צעיר – נדמה לי שהסרט הזה יכיל את כל מאפייני הגבריות מנקודת מבטו של גבר התוהה על מיניותו – מצ'ואיזם כוחני מול רכות ועדינות – האם גבריות מכילה רק צד אחד, או אולי גם אחר? נראה סרט מעניין למדי.

מונטנגרו: בין היום ללילה (Između dana i noći) – אנדרו מרטינוביץ'

בלא מעט מקומות ניתן למצוא מידע על הבחירה של מונטנגרו לאוסקר, אבל בכולם מופיעות אותן שלוש שורות שלא מספרות, בעצם, דבר: מסתבר שהסרט הזה (הקצר יחסית, 77 דקות) מאגד לתוכו 3 סיפורים. שלושת הסיפורים הם על אבות ובנים. בשלושתם הדמויות צריכות להגיע להחלטה הרת גורל. כל סיפור מתרחש בתקופת זמן אחרת: אחד לקראת סוף מלחמת העולם השניה, שני בזמן נפילת חומת ברלין, והשלישי בזמן התפרקות יוגוסלביה. וזהו. גם הטריילר לא באמת מבאר מה קורה בדיוק בסיפורים האלו. אז אני לא ממש יודע מה לחשוב על הסרט הזה.

יוון: כשהעגבניות פגשו את ואגנר (Όταν ο Βάγκνερ συνάντησε τις ντομάτε) – מריאנה אקונומו

יוון שולחת לאוסקר סרט עם שם מדליק, אבל כשמתחילים לברר על מה הסרט, נדמה לי שרק השם שלו מדליק, והסרט עצמו הרבה פחות. מדובר בכלל בסרט דוקומנטרי על מגדלי עגבניות בכפר קטן ביוון. הם מייצרים עגבניות אורגניות עם מרשם מיוחד ומכניסים אותן לתוך צנצנות. האתגר למכור אותן עומד במרכז הסרט, והמוסיקה של ואגנר אמורה להכניס מוטיבציה בעובדות המבוגרות החביבות, אבל, נדמה לי מהטריילר, שהעניין עם ואגנר הוא רק גימיק, והסרט מזניח אותו די מהר לטובת מבט חביב אולי אבל לא ממש מרתק על מגדלי עגבניות ביוון.

צ'כיה: הציפור הצבועה (Nabarvené ptáče) – ואצלב מרהול

צ'כיה שולחת סרט עם סיכוי גבוה מאוד לדעתי להתברג בחמישיה הסופית. "הציפור הצבועה" הוקרן בפסטיבל ונציה האחרון וגרר תגובות אמוציונליות מאסיביות. מדובר בסרט שואה בשחור לבן ארוך (למעלה משעתיים וחצי) וכנראה מאוד קשה לצפייה. סיפורו של ילד יהודי קטן בתקופת השואה שהוריו מפקידים אותו למשמרת אצל אשה מבוגרת אחת (כי הוא לא בטוח איתם באירופה הכבושה על ידי הנאצים), אבל כשהאשה הזאת עוברת מן העולם, הילד נעזב לנפשו למסע השרדות קשוח במציאות קשה. העלילה מזכירה קצת את "צא וראה" הרוסי, שהוא סרט השואה המבעית ביותר שראיתי בחיי, אבל כאן יש, לפחות לפי מה שאני מבין מהטריילר, הופעות אורח קצרות של כמה מהידועים בשחקני העולם, מה שהופך את הסרט הזה לקצת פלקטי, ופחות ריאליסטי. לפי הדיווחים שאני קורא, האלימות בסרט הזה קשה מאוד (חלק אפשר לראות גם בטריילר הלא קל), והויכוח העיקרי בנוגע לסרט הזה הוא האם מדובר בפורנוגרפיה של סבל, או בסרט שבאמת מעביר את זוועות השואה דרך פריזמה של נער תמים. כך או כך, מדובר בסרט שיהיה קשה מאוד להתעלם ממנו.

עד כאן 10 סרטים נוספים. יהיו עוד מקבצים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s