הבחירה (אחמד הצעיר): הביקורת

(שם הסרט במקור: Le Jeune Ahmed)

קודם כל: "הבחירה"? באמת? כל כך קשה בישראל של 2019 להפיץ סרט שנקרא בפשטות "אחמד הצעיר"?

ולחדשות בהרחבה:

יש לאחים דארדן הבלגים שיטת בימוי שרשומה על שמם בטאבו. יש כאלו שמנסים להעתיק אותה, לחקות אותה, אבל זה שלהם, והם היחידים שיודעים לעשות את השימוש המיטבי בה. וזה בא לידי ביטוי בצורה אפקיבית מאוד ב"אחמד הצעיר".

המצלמה קרובה מאוד לדמות הראשית. מוחזקת ביד. חסרת מנוחה. עוקבת אחריו לכל מקום שילך. מוסיפה הרבה אנרגיה ורגש גם ברגעים המתים. והרי מדובר כאן על נער צעיר שמצא אהבה חדשה: הקוראן. וכמו כל אהבה נערית, זו אהבה בוערת. כמו הרבה פעמים בסרטים של הדארדנים, הם בוחרים שחקנים לא מוכרים לתפקידים הראשיים. בתפקיד אחמד כאן אידיר בן אדי. נער עם פנים חתומות ועיניי עגל. לכאורה, בדיוק הפוך ממה שנחוץ. הרי מדובר בנער שלא יודע מנוח. שרוצה רק להתפלל, לעשות את הנכון בעיניי האל, שותה את דברי האימאם שלו בצמא רב. אבל הנער, לכאורה, לא מראה רגש. ומצד שני, המצלמה, הבימוי של הדארדנים – עושים את העבודה במקומו, וכך, סצינות שבגילומו של שחקן יותר עז מבע היו יכולות להתפרש כמוגזמות עוברות דווקא כמציאותיות יותר. הדארדנים נותנים למעשים לדבר, ורק מצלמים את הנעשה, כמעט כמו סרט דוקומנטרי, ודווקא בגלל זה הסרטים שלהם כל כך אפקטיביים.

"אחמד הצעיר" לא מבזבז זמן. הוא לא מספר לי על רדיקליזציה של בחור מוסלמי צעיר. אחמד הצעיר קיצוני כבר מהתחלה. הדארדנים מספרים סיפור שלחלוטין יכול להיות בכל מקום בבלגיה, ביתם של הבמאים האלו, ואולי הוא באמת נקרע מכותרות העיתון: בחור צעיר שרק רוצה להוכיח את אהבתו לאללה על ידי שנאתו לכל אדם אחר שלא מאמין באל כמוהו. ותמונת המציאות כפי שהיא מתגלה בסרט הזה מחרידה באותנטיות הפשוטה שלה.

התסריט פשוט, ועם זאת מצוין ועובד: יש אירוע דרמטי מרכזי כבר בחלק הראשון של הסרט, וכשחשבתי שהסרט הזה הוא בעצם על תכנות מחדש של אדם קיצוני, אני מגלה ש להמשיך לקרוא