הבחירה (אחמד הצעיר): הביקורת

(שם הסרט במקור: Le Jeune Ahmed)

קודם כל: "הבחירה"? באמת? כל כך קשה בישראל של 2019 להפיץ סרט שנקרא בפשטות "אחמד הצעיר"?

ולחדשות בהרחבה:

יש לאחים דארדן הבלגים שיטת בימוי שרשומה על שמם בטאבו. יש כאלו שמנסים להעתיק אותה, לחקות אותה, אבל זה שלהם, והם היחידים שיודעים לעשות את השימוש המיטבי בה. וזה בא לידי ביטוי בצורה אפקיבית מאוד ב"אחמד הצעיר".

המצלמה קרובה מאוד לדמות הראשית. מוחזקת ביד. חסרת מנוחה. עוקבת אחריו לכל מקום שילך. מוסיפה הרבה אנרגיה ורגש גם ברגעים המתים. והרי מדובר כאן על נער צעיר שמצא אהבה חדשה: הקוראן. וכמו כל אהבה נערית, זו אהבה בוערת. כמו הרבה פעמים בסרטים של הדארדנים, הם בוחרים שחקנים לא מוכרים לתפקידים הראשיים. בתפקיד אחמד כאן אידיר בן אדי. נער עם פנים חתומות ועיניי עגל. לכאורה, בדיוק הפוך ממה שנחוץ. הרי מדובר בנער שלא יודע מנוח. שרוצה רק להתפלל, לעשות את הנכון בעיניי האל, שותה את דברי האימאם שלו בצמא רב. אבל הנער, לכאורה, לא מראה רגש. ומצד שני, המצלמה, הבימוי של הדארדנים – עושים את העבודה במקומו, וכך, סצינות שבגילומו של שחקן יותר עז מבע היו יכולות להתפרש כמוגזמות עוברות דווקא כמציאותיות יותר. הדארדנים נותנים למעשים לדבר, ורק מצלמים את הנעשה, כמעט כמו סרט דוקומנטרי, ודווקא בגלל זה הסרטים שלהם כל כך אפקטיביים.

"אחמד הצעיר" לא מבזבז זמן. הוא לא מספר לי על רדיקליזציה של בחור מוסלמי צעיר. אחמד הצעיר קיצוני כבר מהתחלה. הדארדנים מספרים סיפור שלחלוטין יכול להיות בכל מקום בבלגיה, ביתם של הבמאים האלו, ואולי הוא באמת נקרע מכותרות העיתון: בחור צעיר שרק רוצה להוכיח את אהבתו לאללה על ידי שנאתו לכל אדם אחר שלא מאמין באל כמוהו. ותמונת המציאות כפי שהיא מתגלה בסרט הזה מחרידה באותנטיות הפשוטה שלה.

התסריט פשוט, ועם זאת מצוין ועובד: יש אירוע דרמטי מרכזי כבר בחלק הראשון של הסרט, וכשחשבתי שהסרט הזה הוא בעצם על תכנות מחדש של אדם קיצוני, אני מגלה שהשנאה הזאת שהונחלה באחמד היא מחלה ממארת, ולא ניתן אולי בכלל לרפא אותה. שמעתי שהסרט הזה טוב, אבל איסלמופובי, ויש בזה משהו: למרות שיש כאן דמות של מורה שמנסה לחנך לאיסלם פתוח יותר, מכיל יותר, אחמד הצעיר, המוסלמי הקיצוני, והאימאם שלו, המנטור שלו – הם מוצגים כתחמנים, קטלנים, מסוכנים, שונאים. ומצד שני, במהלך הצפיה בסרט חשבתי שזה נכון גם לישראל של 2019. גם כאן יש אנשים שלא מוכנים ללחוץ יד לאשה (אחמד לא מוכן ללחוץ יד למורה שלו, ואפילו לא לאחותו או לאמא שלו). גם כאן יש אנשים שלא מוכנים לטנף את שפת הקודש במילים שאינן מוקדשות לשירות האל (המורה של אחמד מציעה ללמד ערבית בהקשבה לשירים. אחמד, ולא מעט אחרים, חושבים שזה חילול הקודש). גם כאן יש אנשים שמלמדים את הנוער המתפרע איך לתחמן את החוקרים בחקירות משטרה (האימאם אומר לנער מה להגיד כשהמשטרה תבוא אליו). וגם כאן הקיצונים יוצאים לפעולות קטלניות כנגד הכופרים (האירוע הדרמטי בסוף המערכה הראשונה, ועוד אחד לקראת הסוף).

אז נכון שבסרט הבלגי הזה הנער הזה לכאורה מייצג את האיסלאם כולו, אבל זה נכון גם לישראל של 2019 (הבנתי שיש איזו סדרה עכשיו שנקראת "הנערים". עוד לא ראיתי). אבל לעניין הסרט הבלגי: לצד אסטרטגיית הבימוי האפקטיבית מאוד של הדאדרנים, יש כאן תסריט שמתעתע (כשמגיע השינוי באחמד חשבתי שמדובר בשינוי גדול מדי מהר מדי. מסתבר שיש כאן יותר ממה שחשבתי בהתחלה), ונער מהפנט, ובעיקר הרבה חומר למחשבה על המציאות העכשווית. סרט נהדר בעיניי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s