אוסקר שפה זרה 2020: מקבץ שביעי

ארבעה ימים חלפו מאז המקבץ הקודם בסדרה, וכבר נוספו עוד 10 סרטים לערימה, וביחד עם המקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי) יש לנו כבר 70 סרטים שרוצים אוסקר. ויש לנו עוד שבוע לפחות עד לדד-ליין. בקצב הזה באמת נשבור שיאים בכמות הסרטים. ודנמרק עוד לא בחרה. וגם איטליה עדיין לא. במקבץ הפעם כמה סרטים מעניינים. וישראל אחת. וגם תיקון טעות בקשר לאחד המקבצים הקודמים. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

פיליפינים: פסק דין (Verdict) – ריימונד ריבאי גוטיירז

לפני כמה שבועות דווח שהפיליפינים בחרו סרט מסוים לאוסקר, ואז דווח שזאת היתה טעות. עכשיו יש דיווח על סרט אחר. שנראה יותר מעניין מהסרט ההוא.

סיפור כמו זה שהסרט הזה מספר ראינו ושמענו לא מעט פעמים, בסרטים כמו גם בחיים האמיתיים ובחדשות. מה שלא אומר שהסרט הזה מיותר או לא מעניין. בוודאי שהוא מעניין, ואם הוא עשוי טוב, אז הוא עדיין יהיה מחריד, מרגש, ומאתגר. סיפור פשוט: אשה סובלת מנחת ידו של בעלה על בסיס קבוע. הוא חי מהיד אל הפה, בגניבות קטנות, משתכר, ומוציא את התסכול שלו על אשתו. אבל כשזה פוגע גם בילדה בת ה-6 שלהם – האשה מחליטה לשים לזה סוף, ולהתלונן במשטרה. אבל תחנות הצדק טוחנות לאט מאוד. והאשה פוחדת. מאוד פוחדת. אולי פסק הדין יגיע מתישהו, אבל עד שהוא יגיע, אולי הנורא מכל יתרחש…נשמע מסקרן, ומהטריילר הקצר שהצלחתי לגרד נראה גם מעניין.

אלבניה: המשלחת (Delegacioni) – בוז'אר אלימאני

אולי זה עניין של תיאום ציפיות, ואולי יש כאן טריילר קצת מטעה, אבל כשקראתי את התקציר של "המשלחת" חשבתי שיש כאן קומדיה בסגנון אפרים קישון, ועם זאת, הטריילר מתנהג כמו דרמה עמוסת יצרים. הסיפור מתרחש ב-1990, עם התמוטטות הגוש הקומוניסטי. נציג אירופאי מגיע לאלבניה לבדוק את מצב זכויות האדם במדינה. לכבוד הביקור, השלטונות מבקשים לעשות תרגיל הטעיה, ומוציאים מהכלא אסיר פוליטי שיושב שם שנים. מסתבר שהאסיר הזה ואותו נציג אירופאי למדו ביחד בבית הספר כשהיו צעירים. עכשיו, מקווים השלטונות, הנוסטלגיה תהווה מסך עשן שיסתיר את מה שהשלטונות לא רוצים לגלות. לי זה נראה כמו קומדיית טעויות. לפי הטריילר, הסרט מתעכב על המסע מבית הכלא, שם קורים כל מיני דברים, והאסיר המשוחרר ואלו המלווים אותו עוברים כל מיני הרפתקאות, ובדרך גם עולים כל מיני מתחים פוליטיים בתקופה פוליטית לא פשוטה. מה שנראה לי על הנייר כמו קומדיה ארסית הופך להיות סרט דרמה מריר ואולי אפילו טראגי, כך שהסרט הזה, לפחות כפי שהוא נראה מבחוץ, קצת מתעתע.

גאנה: גורל (Azali) – קוואבנה גיאנסה

גם גאנה מצטרפת השנה למעגל ההולך וגדל של מדינות שעושות קולנוע ומבקשות הכרה בינלאומית בעזרת האוסקר. הטריילר של הסרט הזה נראה משוכלל למדי, מרשים מאוד, ועם זאת, אני לא בטוח שהמשחק של השחקנים ברמה סבירה, שהדיאלוגים כתובים בצורה הגיונית, ושהסרט הזה, בסופו של דבר, הוא לא קטלוג אינסופי של סבל אנושי, ובעיקר נשי, במציאות הקשה של החיים בגאנה. הסיפור כאן הוא על נערה צעירה הבורחת מנישואין כפויים אל צורך בהשרדות לבדה בעיר הגדולה, וזה כולל זנות ואולי גם הריון לא מתוכנן. סרט מציאות שנראה מעניין, אבל אני סקפטי לגביו.

צרפת: עלובי החיים (Les Misérables) – לאדג' לי

2019 היתה שנה מצוינת לקולנוע הצרפתי. פראנסואה אוזון הציג סרט חדש ונהדר בפסטיבל ברלין, סרט חצי ישראלי-חצי צרפתי זכה בפרס הגדול של אותו פסטיבל ("מילים נרדפות"), ובפסטיבל קאן הוצגו עוד שני סרטים שעשו הרבה רעש. "פורטרט של נערה עולה באש" הוא אחד הסרטים הכי נפלאים של השנה, והוא אמור לעלות על המסכים של קולנוע "לב" בישראל בקרוב. ו"עלובי החיים" הוא הבחירה של הצרפתים לאוסקר (גם הוא שייך לקולנוע "לב", אבל אין לו תאריך הפצה בינתיים). ראיתי את הסרט בפסטיבל ירושלים, וחשבתי שהוא מרשים מאוד, ויש לו סוף אדיר, אבל לא הכל עובד שם. סיפור על התנגשויות חוזרות ונשנות בין שוטרים לבין התושבים של אחד מפרברי פריז, התנגשויות שגורמות לטרגדיה אחת באמצע הסרט, ולהתפרצות אלימה ומחרידה מאין כמותה בסופו. סרט מייאש על סיכויי האינטגרציה של האוכלוסיות השונות בצרפת של היום שמדהים בתעוזה שלו, גם אם רגשית לא הכל עובד שם.

הודו: גולי (गली बॉय) – זויה אקטאר

עוני. דרמה. מוסיקה. ריקודים. מלחמת מעמדות. כבוד אבוד. בוליווד. סרטים שאני בדרך כלל לא מתלהב מהם.

בהבדל אחד מרכזי: המוסיקה היא ראפ.

"גולי" הוא כמו "8 מייל" גרסת הודו. וזה נראה מלהיב. סיפורו של בחור צעיר, בן לאב שמקניט אותו על בסיס יומיומי שלא יצא ממנו כלום. האב גם מכה את האם. הבן חולם להיות ראפר, הצלחה, אבל בינתיים הוא מתפרנס ממשרת נהג. עד שהוא ילמד להוציא את כל מה שכואב לו בשיר. בראפ. נראה מסקרן מאוד, הסרט הזה.

ונצואלה: זהות בלתי אפשרית (Yo, Imposible) – פטריסיה אורטגה

גם אם הסרט הזה לא יגיע לשום דבר באוסקר, זה נשמע כמו סרט מאוד מסקרן. סיפורה של בחורה צעירה המנווטת את דרכה בחיים לאט. היא מוצאת עבודה בתור תופרת ועושה את עבודתה במסירות. היא מנסה גם לבנות חיי זוגיות, אבל יחסי אישות הופכים כואבים מאוד. פיסית. בבדיקה רפואית היא מגלה משהו מוזר, ובחקירה פרטית היא מגלה שהיא בעצם נולדה עם אברי מין כפולים, גבריים ונשיים, ואמא שלה עשתה מעשה, והעבירה אותה תהליך, עוד בהיותה תינוקת, כדי להפוך אותה לנקבה. עכשיו, כעשרים שנה לאחר מכן, זה חוזר והופך את כל חייה. נשמע ונראה מרתק.

קנדה: אנטיגונה (Antigone) – סופי דראספה

עיבוד חופשי של הטרגדיה היוונית הקלאסית, והעברתה לקנדה של היום. משפחה של מהגרים ברחה מהתופת לחיים השקטים במונטריאול. אחד האחים עוסק בסחר בסמים, והמשטרה, כמובן, נוקשת בדלת. בחילופי היריות שמתפתחים דווקא האח הצעיר והחף מפשע נהרג, והאח השני נתפס ונכלא. האחות הגדולה, גיבורת הסיפור, שעתידה המזהיר לפניה, מסכנת את גורלה כדי להציל את אחיה. הטריילר מציג סיפור עמוס רגשות, וסרט מסקרן.

בנגלדש: אלפא (আলফা) – נאסראדין יוסוף

לפי מה שהבנתי, אלפא הוא צייר שחי בבקתה מטה ליפול באמצע אגם. הוא מנסה להתפרנס מציוריו, אבל זה קשה. ומצד שני, הוא חייב לצייר, כי המציאות סביבו קשה מנשוא, והציור (כמו האמנות, לפי הסרט הזה) הוא האסקפיזם היחיד. האלימות, העוני, חוסר הצדק, האכזריות (כלפי טרנסג'נדרים בפרט, וכלפי אחרים בכלל) קשים מאוד לאלפא הצייר, אבל הוא מצייר כדי להתפרנס וכדי לברוח. הסרט נראה יפה לעין, אבל מוגזם מאוד דרמטית, כי אני לא באמת מבין מה הוא כל כך סובל ממה שקורה מסביבו.

ישראל:  ימים נוראים – ירון זילברמן

הסרט ההוא על יגאל עמיר. סרט כל כך טוב שהוא זכה רק בשני פרסים בטקס פרסי האופיר – פרס הסרט ופרס הליהוק. ללא פרסים על משחק, או על בימוי, או על צילום, או על עיצוב אמנותי, או על מוסיקה. אני, בניגוד להרבה אחרים, ממש לא אהבתי את הסרט. הביקורת שלי עליו תעלה במהלך השבוע.

תאילנד: קראסו, נשיקה לא אנושית (แสงกระสือ) – סיטיסירי מונגקולסירי

לסרט שתאילנד שולחת לאוסקר נדמה לי שאין סיכוי, כי זה סרט ז'אנר מובהק מסוג האימה, אבל נדמה לי שהייתי רוצה לראות אותו אם תהיה לי הזדמנות, כי להבנתי יש כאן פיתוח דמויות ומחשבות שמעבר להפחדה הזולה.

קראסו, מסתבר, הוא סוג של יצור מוכר במיתולוגיה התאילנדית. סוג של רוח קטלנית הלובשת צורה של אשה רגילה. ביום היא חיה, עובדת, מתהלכת כמו כל אשה. בלילה הראש מתנתק מהגוף, ופרצופה של האשה הולך לחפש בשר לנגוס בו. כלומר, בשר ודם. ליצור המיתולוגי הזה כבר הוקדשו סרטים לא מעטים, מסתבר, אבל בגרסה הזאת מדובר בנערה. ויש כאן גם משולש אהבה. האם האהבה תנצח את האכזריות? נראה לי מרתק וטעון מאוד רגשית.

עד כאן המקבץ השביעי. יהיה, כנראה, יותר ממקבץ אחד נוסף…

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s