ימים נוראים: הביקורת

יא-אללה שלך, דבר נורמלי

סרט שמספר את סיפורו של יגאל עמיר, הרוצח של ראש הממשלה, יצחק רבין. מעצם קיומו של הסרט הזה, הוא מתסיס את הרוחות. מחטט במורסה שעדיין לא הגלידה, 24 שנים לאחר שהתרחשה. מה בכלל יש עוד לספר על מה שקרה? ולמה עכשיו?

אז ככה: אין הרבה בסרט הזה שלא ידעתי קודם. יש כאן נסיון מעניין לספר לי על הצד הרוצח. איך התגבשה אצלו ההחלטה לרצוח, ואיך הוא הוציא אותה לפועל. אבל דרך הפעולה של הבמאי, ירון זילברמן, מעצבנת למדי, והסרט הוא חקירה לא מאוד אינטלגנטית של רגע מכונן בציבוריות הישראלית.

כי הסרט הזה הוא מאוד מגמתי. כמובן שלא ציפיתי לדברי שבח לרוצח, אבל כן ציפיתי לנסיון כן להבין את ההקצנה המטורפת הזאת. זה לא נמצא כאן. כי כבר מהתחלת הסרט זילברמן מכוון אותי רגשית. הדבר הראשון ששומעים בסרט הוא את קולו של יצחק רבין. והבמאי בחר ללוות את הקולות האלו במוסיקה דרמטית. כאן הולך לקרות משהו מחריד. עכשיו. תיכף. עוד מעט. משהו רע מאוד.הנסיון של ירון זילברמן כאן הוא, במידה מסוימת, להשאיל את דרך הפעולה של לאסלו נמש בסרט זוכה האוסקר "הבן של שאול". כל הסצינות ב"ימים נוראים", ממש כל הסצינות, הן כאלו שבהן גיבור הסרט, יגאל עמיר, נוכח בהן. הכל עובר דרכו. המצלמה, בחלק גדול מהזמן, סגורה על פניו של הגיבור. מנסה להעביר לי את תודעתו של הרוצח. וגם כשאני מקבל מהבמאי פריים פתוח יותר, למשל של אמא שלו שרה שיר לילדי הגן, המצלמה מיד מפנה את מבטה אל הצד האחר של החדר, ושם ניצב יגאל עמיר, מקשיב לה. המגמתיות של הבימוי הזה לוחצת על הנפש בצורה הלא רציונלית, אבל בניגוד לסרט ההונגרי זוכה האוסקר, זילברמן לא להמשיך לקרוא