אוסקר שפה זרה 2020: מקבץ תשיעי ואחרון

אתמול הודיעה האקדמיה האמריקאית על הרשימה המלאה של הסרטים שיתמודדו על פרס האוסקר ליצירות בשפה שאינה אנגלית. בשמונת המקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי, מקבץ שביעי, מקבץ שמיני) פירטתי את 80 הבחירות של 80 מדינות שהצטברו לאט לאט מאז סוף אוגוסט. מאז המקבץ השמיני התווספו עוד 14 סרטים לתחרות, וסרט אחד (של אוגנדה) נפסל כי לא עמד בתקנון, וכך מגיע הטוטאל למספר שיא של 93. הנה סקירה של 14 הסרטים האחרונים שהצטרפו למשחק (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

אוזבקיסטן: לחם חם (Issiq non) – אומיד חמדאמוב

לפעמים אומרים שאיכות הניסוח קובעת את היחס של הקורא יותר מאשר התוכן. בחומר המועט שמצאתי על הסרט שאוזבקיסטן שולחת לאוסקר מצאתי ניסוח מקרטע ונסיון להסביר באנגלית שבורה מאוד מה יש בסרט הזה. הבנתי רק שמדובר בילדה בת כ-14 שגרה עם סבתא שלה כי אמא שלה נעדרת הרבה מהבית עקב צרכי פרנסה בעיר. הנערה רוצה לנסוע לעיר להיות עם אמא, אבל בינתיים היא מתבגרת אצל הסבתא, כולל התנסויות ראשונות של נערה, ואולי גם היכרות עם מוות, אבל, וטרגדיה. אבל בחלק האחרון הזה אני לא כל כך בטוח. גם הטריילר נדמה כמו אחד כזה שמסתפק בצילום מרהיב, שלא מצליח לכסות על רמת משחק נמוכה, עלגות של דיאלוגים, ותחביר קולנועי בסיסי.

בלארוס: בכורה (Дебют) – אנסטסיה מירושניצ'נקו

מי שערך את הטריילר של הסרט הזה עשה עבודה מאוד מגושמת, ואני לא ממש יודע אם זה המצב בסרט עצמו. מדובר בסרט דוקומנטרי על השגרה בכלא נשים, ועל קבוצה של כמה אסירות שהתנדבו לשחק בהצגת תיאטרון בתוך הכלא. הסרט אמור לעקוב אחרי החזרות עד לבכורה, ובמקביל לעקוב אחרי השגרה של כמה מהדמויות. השאלה היא האם הסרט מצליח להיכנס לחיים של הדמויות, או שהוא נשאר מביט מבחוץ, וכך הסצינות שאמורות להיות מרגשות, כמו הוידויים של הנשים או שיחות הטלפון עם אמא, בתוספת מוסיקה שלוחצת בכוח לכיוון הדמעות, יהפכו להיות החמצה מצערת.

סינגפור: ארץ חלומות (幻土) – יאו סיו הואה

זה יכול להיות סרט מעניין, אבל זה ידרוש מיומנות של בימוי שלא לכל אחד יש. בבסיס, מדובר על חקירה משטרתית. בלש משטרה מקבל על עצמו לחקור את היעלמותו של פועל בניין. יום אחד הוא פשוט לא הגיע לעבודה. הנעדר הוא כמובן עובד זר, מה שמביא את הבלש לחלק של העיר שמרכז אליו את כל מגורי העובדים הזרים. יש בסרט, לפי מה שקראתי, וגם לפי הטריילר, לא מעט אינסרטים של חלומות/הזיות, תוצאה של חוסר בשינה, שכן השוטר מתקשה להירדם, אבל גם, בהשאלה, דיבור על ארץ החלומות, זאת שהיינו רוצים שתהיה לנו. השילוב בין עולם הדמיון לבין המציאות יחרוץ את גורל הסרט. אם הוא יהיה מעניין, אז הוא יהפוך את המציאות העגומה של קיום העובדים הזרים לאנושית, בעלת תקווה.

קזאחסטן: כס הזהב (Қазақ хандығы. Алтын тақ) – רוסטם אבדראשב

לא הבנתי כמעט כלום. מה שכן הבנתי: מדובר בסרט מלחמה. במאה ה-15. משהו הסטורי שהתרחש בקזאחסטן. מלחמת ירושה בין שושלת אחת לשניה על שליטה בממלכה. או משהו כזה. הרבה מלחמה, אבל מי נגד מי בדיוק אני לא ממש יודע, ויותר חשוב, האם יהיה לי אכפת בכלל – לא נראה לי.

סנגל: אטלנטיק (Atlantique) – מאטי דיופ

סנגל שולחת סרט שהיה השנה חלק מהתחרות הרשמית היוקרתית של פסטיבל קאן. הביקורות על הסרט היו, להתרשמותי, מעורבות, אבל לפחות בבסיס נדמה לי שיש כאן סרט מעניין, שמערב דרמה רומנטית, דרמה חברתית, ואלמנטים של פנטסיה. במרכז הסיפור נערה בת 17. היא מאוהבת בפועל בניין, אבל מאורסת ועומדת להתחתן עם גבר עשיר אחר. אותו פועל בניין לא קיבל משכורת כבר כמה חודשים, והוא עוזב את המדינה כדי לחפש עבודה במקום אחר. בינתיים, בחתונה, ניצתת שריפה, ונשות המקום מתחילות לסבול מאיזושהי מגיפה משונה. ובקטע בלינק גם מגלים שהאהוב חזר. האם הכל קשור? האם הבמאית מצליחה לאזן בין כל הסגנונות השונים של הסרט?

ניגריה: לב ארי (Lionheart) – ז'נבייב נאז'י

בניגריה יש תעשיית קולנוע גדולה. כל כך גדולה עד שהיא קיבלה את שם החיבה נוליווד. הבעיה היא שכל מה שראיתי משם נראה כל כך ראשוני, חובבני. "לב ארי" שניגריה שולחת לאוסקר השנה נראה מושקע יחסית למה שאני ראיתי מניגריה, אבל גם כאן הקונפליקט ברור ופשוט מדי. אשה צעירה ומוכשרת מאוד רוצה לקחת לידיה את העסק של אבא, אבל כשהוא נעשה חולה, מתוך מניעים שובניסטים, הוא מחליט לתת את הגה הניהול דווקא לאחיה. היא מאוכזבת, אבל כשהיא מגלה את הבור הכלכלי שיש בקופה, היא נוקטת יוזמה, והופכת למנהלת בפועל, ומוכיחה שגם נשים יכולות. מלבד השחקנית הראשית, לא נראה לי שכל השאר מפגינים יכולות יוצאות דופן, ואני מאוד סקפטי לגבי הקולנוע הניגרי באופן כללי.

לבנון: 1982 (١٩٨٢) – וואליד מואנס

זה סרט עם פוטנציאל להיות חמוד, יפה, מרגש, וחכם. איך המבוגרים מסתכלים על מה שקורה בעולם, ואיך הילדים עושים את אותו הדבר. סיפור של ילד בבית ספר יסודי בביירות ב-1982. הוא בסך הכל רוצה להגיד לילדה בכיתה שלו שהוא אוהב אותה. אבל הישראלים פלשו ללבנון, והמורים וכל המבוגרים מודאגים מאוד, מנסים לקיים שגרה, עד כמה שניתן, רק בשביל הילדים. נאדין לאבאקי, הבמאית של הסרט הלבנוני שהיה מועמד לאוסקר רק בשנה שעברה, כאן בתפקיד אחת המורות, מה שלא יכול להזיק לסיכויים של הסרט הזה באוסקר, מה גם שזה באמת נראה ונשמע כמו סרט יפה. הנה קטע קצרצר מהסרט:

ערב הסעודית: המועמדת האידאלית (المرشح المثالي) – חיפה אל-מנסור

לפני כמה שנים, חיפה אל מנסור ביימה את "וואג'דה" היפהפה. ההצלחה של "וואג'דה" פתחה לאל-מנסור דלתות שלא בטוח שהיא היתה צריכה להיכנס בהן. היא עשתה שני סרטים מערביים, שלא קיבלו את הפידבק הרצוי, ועכשיו היא חזרה הביתה, לערב הסעודית, לעשות סרט נוסף, וגם הפעם, על זכויות האשה במקום מצ'ואיסטי מאוד. וכמו "וואג'דה", נדמה שהחוזק של הבמאית הזו הוא דווקא באנושיות שלה. הנושא הוא חשוב ורציני, אבל אל-מנסור מביימת בכפפות משי. בלי לצעוק. ודווקא בגלל זה היא קנתה אותי ב"וואג'דה". וזה כנראה מה שקורה גם כאן.

וואג'דה היתה ילדה. עבר זמן. גיבורת הסרט החדש של אל-מנסור היא אשה צעירה. רופאה. היא עדיין נתקלת בכמה גברים שלא רוצים שהיא תטפל בהם בגלל שהיא אשה, אבל בסך הכל היא מוערכת. בגלל נסיבות שמתגלגלות בצורה מסוימת, גיבורת הסרט מחליטה לרוץ לבחירות למועצת העיר. אבל היא אשה. ועכשיו היא לא רק צריכה לשכנע את הבוחרים (והבוחרות) שהיא האדם הנכון לתפקיד, אלא שהיא, כאשה, בכלל מסוגלת לבצע את התפקיד.

אבל הכל בנועם. ברוח טובה. נראה כמו סרט מעניין.

סין: נה ז'ה (哪吒之魔童降世) – ז'יאוזי

יש בסין במאים מוכשרים. יש אפילו סרט אמריקאי שמתרחש כמעט כולו בסין שהיה יכול לייצג את סין בכבוד ("הפרידה". בקרוב בישראל. סרט יפהפה). אבל הסינים החליטו ללכת על סרט אנימציה שנראה מטופש ומלא סיסמאות חלולות על טוב ורע, כוחות-על, הרבה פיצוצים, ובלי אנושיות בכלל. הסינופסיס שמצאתי אומר משהו בערך כזה: נה ז'ה הוא ילד צעיר שנולד מתוך קונכיה על ידי מלך השמים. הכוחות שנולד איתם הפכו את נה ז'ה לילד שהשאר פחדו ממנו, ובכך הפך לבודד ועזוב. הנבואה אמרה שנה ז'ה נועד להרוס את העולם עם כוחותיו, אבל על נה ז'ה לבחור בעצמו בין טוב לרע כדי לשבור את הקללה שלו ולהפוך לגיבור.

בלה בלה בלה. נשמע לי כמו שטויות הכי שטותיות, שבטח לא מתאימות לאוסקר. אבל זה מה שסין שולחת (שמתי לינק לטריילר, והוא רק 2 דקות, אבל הוא עשה לי כאב ראש).

הונדורס: קפה בטעם אדמה (Café con Sabor a mi Tierra) – קרלוס ממברניו

הרעיון מעניין. הביצוע, על פניו, נראה לי חובבני ומביך. הרעיון הוא להראות את תהליכי ייצור הקפה בהונדורס דרך סיפורה של משפחה שעוסקת בזה. הבעיה היא שהדרמה פה כל כך מוגזמת עד שהיא הופכת דומה לסרטים של ימין מסיקה. משבר כלכלי, מגיפה שפוגעת ביבול הקפה, מחירי קפה זולים בשוק, מוות שפוגע במשפחה, ויכוחים על הגירה – הכל בכל בטריילר שנראה היסטרי מהצד הרע של המילה, ולא נעים לצפיה. לא.

מלאזיה: מ זה מלאזיה (M for Malaysia) – דיאן לי, אינסה רוסיל

מצד אחד, זה נראה כמו סרט מסקרן מאוד, מרתק. מצד שני, נדמה לי שיש כאן פספוס קולנועי של נושא מעניין שרלוונטי למדינות שונות בעולם, כולל אולי אפילו ישראל. הסרט שמלאזיה שולחת לאוסקר הוא תעודה על הבחירות שהיו שם ב-2018. בבחירות האלו, הממשלה ששלטה במלזיה למעלה מעשור פינתה את מקומה לקואליציה של יריבים ששילבו כוחות כדי להעיף כבר את המושחתים מהשלטון. בראש הקואליציה הזאת עמד ראש ממשלה לשעבר בן 92.

הסינופסיס הזה נשמע מסקרן, אבל הטריילר עושה רושם של כתבת מגזין מרשימה מאוד, אבל גם נדמה לי שכסרט קולנוע אין כאן באמת דמויות שאנחנו עוקבים אחריהן, נתקלים איתן במכשולים, כוססים ציפורניים במתח ובציפיה להצלחותיהן – יש כאן דיווח צבעוני ודינמי מאוד, אבל חסר כאן האלמנט הרגשי הסוחף שרק דמויות אנושיות יכולות לספק (כך, לפחות, על פי הטריילר).

מונגוליה: הסוס (The Steed) – ארדנבילג גאנבולד

סרטים כאלו אפשר לעשות בצניעות, לגעת בקשר האנושי של אדם והחיה הנאמנה שלצידו (במקרה הזה, סוס). ואפשר לעשות בבומבסטיות מגוחכת, בדרמטיות מוגזמת, שלוחצת בברוטליות על הדמעות, ובכך רק גורמת לי להירתע. נדמה לי שהבחירה המונגולית לאוסקר היא מהסוג השני. סיפור על ילד וסוס. הם מופרדים אחד מהשני בגלל הנסיבות. והילד והסוס יוצאים במסע מקביל למצוא אחד את השני. ובחוץ – הרבה מלחמה, ומהפכות המאה העשרים, ואמא שמתה, והילוכים איטיים. סיפור שהיה יכול להיות אנושי ומרגש הופך למכות יבשות בראש שרק מרחיקות אותי מהסוס ומהילד האלו.

בריטניה: הילד שרכב על הרוח (The boy who Harnessed the Wind) – צ'יווטל אג'יופור

צ'יווטל אג'יופור הוא שחקן בריטי שהיה מועמד לאוסקר על תפקידו ב"12 שנים של עבדות". כאן, בבכורת הבימוי שלו, הוא נוסע למלאווי כדי לספר סיפור אמיתי על נער שכוח החינוך הציל את הכפר שלו מבצורת. נער שלא נרתע מהמכה הקשה של הרעב והחוסר בגשם, ולמד מספרי הלימוד איך לבנות מתקן שינצל את הרוח. זה נראה מעניין למדי, אבל נדמה לי שהגישה המערבית המתנשאת כלפי מדינות העולם השלישי מתגנבת גם לסרט הזה. כן, כוחו של החינוך חשוב, אבל צריך מישהו מערבי שיראה לכם את זה.

אירלנד: עזה (Gaza) – גארי קין, אנדרו מק'קונל

הסרט הזה יוקרן בפסטיבל חיפה המתקרב, וסימנתי לי לראות אותו. מעניין אותי לדעת מה קורה בעזה. עם האנשים ששם. לא רק מה הסיפור של הקונפליקט. את זה אנחנו מכירים ויודעים. אבל יש שם גם אנשים. שרוצים לחיות. ומתחת לכל ההפצצות (הדו צדדיות), יש שם וייב תוסס, לפחות לפי הטריילר. זה נראה כמו סרט מסקרן מאוד. הנה, תראו. רק 3 דקות, אבל יש כאן את הבמאים שמסבירים על הסרט שלהם בליווי קטעים מתוכו. נראה מסקרן מאוד:

אז זהו. עד כאן סקירת כל 93 הסרטים בתחרות הזאת. השנה תצומצם הרשימה ל-10 סרטים בסיבוב הראשון, לפני הצמצום השני לרשימת החמישיה הסופית. אני אהמר כאן שהעשיריה תורכב מ: ארגנטינה, צ'כיה, דנמרק, לבנון, לוקסמבורג, נורבגיה, פלסטין, דרום קוריאה, ספרד, ושוודיה. דרום קוריאה תזכה. נראה לי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אוסקר שפה זרה 2020: מקבץ תשיעי ואחרון

  1. תודה על סקירה מרתקת
    ועל ההמלצות לסרטים מעניינים ומרתקים.
    תמיד כייף לקרוא את שאתה כותב
    שנה טובה ונפלאה לך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s