יום גשום בניו יורק: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Rainy Day in New-York)

הקדמה 1: אני לא הולך להתייחס לכל מה שקורה מסביב לוודי אלן בשנתיים האחרונות. אני באתי לראות סרט, ואני כאן כדי להגיד מה אני חושב. על הסרט. שלא קשור לשום דבר מהסיפור הזה שמסביב.

הקדמה 2: נדמה לי שכל ה'מסביב' הזה נותן גם למבקרי הקולנוע את התירוץ לזלזל בוודי אלן, ובכלל לא להתרגש מסרט חדש של המאסטר. הרי רוב מבקרי הקולנוע יהללו את הסרטים שאלן עשה בשנות ה-70 וה-80, ויזלזלו בכל מה שעשה מאז. אני, בניגוד אליהם, בא לכל סרט חדש של וודי אלן בנפש חפצה. חלק מהסרטים שלו אני אוהב יותר, וחלק פחות. חלק אני אוהב אפילו יותר מאלו שעשה בשנות ה-80, וחלק פחות. כל יצירה בפני עצמה. ולפעמים יש הפתעות, גם לטובה.

ואחרי שתי ההקדמות האלו, אני יכול להגיד שהסרט החדש של וודי אלן הוא…מהחלשים שהוא עשה כבר זמן רב.נדמה לי שהפעם אין פילוסופיה גדולה בבסיס הסרט הזה. לפעמים אלן רוצה לומר משהו על העולם הזה. לפעמים הוא אומר את אותו הדבר בסרטים שונים, במידת הצלחה משתנה. הפעם הוא רק רצה לעשות קומדיה רומנטית. כמו פעם. בניו יורק. והסוף של הסרט הזה, סוף לא אופייני לסרטים של וודי אלן, רק מסביר לי כמה וודי אלן לא באלמנט שלו כאן. כי זה סוף מתוק וחמוד. רק שאלן כאן הולך נגד הטבע הפסימי שלו. וזה לא עובד.

במרכז הסרט הזה שתי דמויות. גבר ואשה צעירים. ושניהם די בלתי נסבלים. הוויס-אובר בתחילת הסרט (ובעוד כמה רגעים בודדים במהלך הסרט) מסביר לי שהסרט הזה מגיע מהצד שלו, של הגבר, אבל הוא בעצם כלי ריק. הוא אולי מדבר הרבה על ניו יורק, ועל אמנות, ועל הידע שלו בכל דבר, והוא זה שאמור להראות את העולם לצעירה שצמודה אליו, אבל מה הכיוון שלו בחיים? מה התשוקה האמיתית שלו? הוא הרי אפילו לא בחר את הכיוון שלו באוניברסיטה. את המקצוע שאותו ילמד. אז הגבר הזה רק מעמיס על האוזן מלל רב שחסר עומק, והוא יותר העמדת פנים. יש כאן רמז לכיוון מרתק שהסרט היה יכול לקחת (תשוקה להימורים), אבל זה סיפור צד חסר תוקף רגשי. טימות'י שאלמה די מסכן כאן, והוא לא מצליח לפצח את הדמות הזאת, להבין אותה, לתווך אותה אלי באולם. ומה שיוצא הוא גבר צעיר שטוחן לי את המוח, אבל הוא לא באמת מעביר הרגשה של צעיר ריאלי, אמיתי, ולא של דמות מהסרטים. סתם נודניק. מהסרטים.

והנערה, היא לא הרבה יותר טובה. יש לפעמים בסרטים של וודי אלן קטע כזה שהשחקן או השחקנית הראשית פשוט עושים חיקוי של וודי אלן. בדיבור. באובססיביות. ואל פאנינג כאן עושה בדיוק את זה – גם היא מעמיסה על האוזן דברת אינסופית עם מעט מבוכה מעושה שהיא כולה נסיון לחיקוי של מה שוודי אלן עשה לפני 40 שנה בעצמו. לדמות שלה יש אמנם כיוון (היא במשימה עיתונאית), אבל גם פאנינג לא ממש מראה לי את הדבקות במטרה של עיתונאית במירוץ אחרי סקופ, והכל מבולבל כל כך אצלה, וגם הדמות שלה לא עוברת אלי כאשה שאני יכול להאמין לה.

אפילו הצילום כאן נראה לי תמוה. ויטוריו סטוררו המהולל חוזר לעבוד כאן עם אלן, אבל בסצינות רבות הוא בוחר לצלם את הסרט באור שמש זהוב. לכאורה, סרטים רבים של אלן צולמו באור הזה, אבל למעשה, לסרט הזה הרי קוראים "יום גשום בניו יורק". אלן ביקש לצאת מתוך האימאג' המרהיב של עיר בגשם כדי לתת אוירה רומנטית, וחלק גדול מהצילום פשוט הולך נגד זה.

אבל לא הכל רע בסרט הזה. ראשית, צריך לומר שלצד השוטים המוזהבים יש לא מעט רגעים בסרט הזה של גשם בניו יורק, והם אכן מרהיבים. אלן אכן מלטף את העיר שהוא אוהב, ומציג לי את נופיה בצורה מזמינה (עוד לא הייתי בניו יורק, אבל אם זה יקרה, אני אחפש את המקום המקסים הזה שבסצינת הסיום).

"יום גשום בניו יורק" די מהר מתפצל לשני סיפורים מקבילים: הרפתקאותיה של עיתונאית צעירה בשטח שהיא לא מכירה בעיר שהיא לא מכירה, ובמקביל הנער שנעזב לבד, מחכה לאהובתו, ומנסה לקבל פרספקטיבה על היחסים ביניהם. העריכה בין שני החלקים האלו קצבית, דינמית, והיא כמעט לבדה כמעט מצליחה להעלות חיוך על פני גם כששני השחקנים האלו מפספסים את הטיימינג של הרפליקות המשעשעות שוודי אלן כתב עבורם.ויש את סלינה גומז. מאוד קל לזלזל בכוכבנית הנוער הזאת, אבל זה כבר סרט שני השנה שאני רואה אותה (הקודם היה "המתים אינם מתים"), ובשניהם היא הפתיעה אותי מאוד לטובה. אמנם גם בסרט של ג'רמוש וגם כאן, בסרט של וודי אלן, גומז מופיעה לרגעים בודדים, אבל היא היחידה כאן שמדברת כמו אדם הגיוני, היחידה שאני יכול להאמין לה, לתגובות שלה, לטיימינג שלה. היא היחידה שאני בעצם רוצה להיות איתה, להתעניין בדמות שלה. חבל שאין יותר ממנה בסרט הזה, כך העומס על האוזן שלי היה יורד (כי היא מדברת רק כשצריך), והסרט היה הרבה יותר נעים (כי רק ממנה באמת אכפת לי).

וצריך גם לומר מילה טובה על צ'רי ג'ונס, שחקנית לא מאוד מוכרת, שגונבת כאן את ההצגה בסצינה אחת נהדרת בתפקיד אמא של הדמות הגברית הראשית. אם הדמות שלו היתה כתובה יותר טוב, אז ההלם שלו היה עובר בצורה הרבה יותר אפקטיבית, אבל הדרך שבה היא יושבת על הכסא, ממרומי גילה ומעמדה, ומספרת על הדברים הלא מכובדים שעשתה פעם – זה מעביר הרבה יותר מכל דבר אחר.

אז זה הסרט האחרון של וודי אלן. בינוני מאוד, גם אם לא אסון טוטאלי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s