פסטיבל חיפה 2019: לארה

(שם הסרט במקור: Lara)

יאן אולה גרסטר. "לארה" הוא בסך הכל הסרט השני שלו. לפני 6 שנים, הסרט הראשון שלו, "או בוי", זכה בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה הגרמנית. סרט קטן, חכם, מצחיק, אבל עם מחשבה רצינית מאחוריו. והנה מגיע הסרט השני של גרסטר. הוא כבר בן 41. וזה בסך הכל הסרט השני שלו. אבל אחרי שראיתי את שניהם אני יכול לצרף שם נוסף למצבת השמות של הבמאים הכי טובים בעולם היום. לא פחות. "או בוי" היה סרט קטן וממזרי. "לארה" כבר מושקע יותר, אבל לא פחות חכם, לא פחות מרגש, ובהחלט עשוי עם טונות של כשרון.

למרות ששני הסרטים של גרסטר שונים מאוד אחד מהשני (הראשון קליל בשחור לבן, השני הרבה יותר רציני ובצבע), שניהם חולקים שלד סיפורי דומה. בשניהם יש גיבור (בראשון גיבור גבר, בשני אשה) שעובר מסע אפיזודי של יום שלם בו הוא (היא) פוגש/ת אנשים שונים.

ב"לארה", גיבורת הסרט, לארה (בגילומה הפנומנלי של קורינה הרפוך. זוכת פרס המשחק ה-הו, כל כך מוצדק, בפסטיבל קארלובי וארי), היא אשה קשה. היא מאמינה ב"אהבה קשוחה". היא מאמינה בלדחוף אנשים ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: עזה

(שם הסרט במקור: Gaza)

וואי, איזה סרט מבולבל. יש כאן נסיון להביט על עזה. על האנשים של רצועת עזה. על מה שמתרחש מעבר למה שאנחנו יודעים על עזה ממהדורות החדשות.

אז הסרט הזה באמת מדבר על היום יום של עזה. לא על פוליטיקה. ואז קצת כן.

הוא מדבר על האנשים של רצועת עזה. אבל לא באמת.

יש בו פסיפס של דמויות. כל אחת מקבלת כמה דקות. ואז נעלמת. ואז חוזרת.

"עזה" הוא סרט דוקומנטרי אירי שצולם בעזה במשך כחמש שנים. ואז, כשהגיעו לחדר עריכה, הם לא כל כך ידעו מה לעשות עם כמות החומר העצומה שבידיהם.

ראשית, אסטרטגיית התיעוד שהבמאים כאן בחרו שגויה לטעמי: כמעט כל הדברים הנאמרים כאן מפי הדמויות נמסרים ב להמשיך לקרוא