פסטיבל חיפה 2019: תמימות

(שם הסרט במקור: Der Unschuldige)

הסרט הזה הוא טסט קייס מעניין להקרנות סרטים בפסטיבלים בכלל. כי סרט כזה ניתן לראות רק בפסטיבל סרטים. ולפעמים יש גם סרטים כאלו. סרטים לא טובים, אבל דווקא מעניינים. כזה הוא "תמימות" – סרט חורק, מאוד חורק, אבל לא נורא בכלל, בסופו של דבר.

כי הדיון כאן הוא על דת. או יותר נכון, על הממסד הדתי. על דרכי הפעולה שלו. האם הוא באמת דואג לאדם המאמין, או דואג יותר לממסד עצמו? אז יש כאן סיפור מעניין על אשה דתיה, מאמינה. בעבר היא היתה מאוהבת בגבר שנכנס לכלא, אולי על לא עוול בכפו (ואולי הוא דווקא כן אשם). לא מזמן הוא השתחרר, והנה הוא אולי מופיע חזרה בחייה של האשה, שמאז התחתנה עם גבר אחר והקימה משפחה, ואפילו יש לה כבר שתי בנות שהגיעו לגיל העשרה.אז ראשית, הבעיה הגדולה של הסרט הזה היא חוסר הבטחון הכל כך בולט של ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: שעתו האחרונה של מר קול

אני לא מחובבי הבמאי דורון ערן. למעשה, אני די מתעב את הסרטים שלו (לפחות את אלו שראיתי. "נמס בגשם", למשל. או "סנאפשוט". וגם את "רוח חדשה" לא אהבתי). ובכל זאת, מצאתי את עצמי הולך לראות גם את הסרט החדש הזה שלו. ולא, זה לא סרט טוב. מה פתאום. אבל הפעם, נדמה לי, זאת לא אשמתו של ערן. הפעם הוא לקח על עצמו משימה ייחודית ולא שכיחה שגם במאים הרבה יותר גדולים ממנו היו כנראה נכשלים בה. כי מדובר כאן באחד מאותם סרטים שבהם יש רק שחקן אחד (פחות או יותר), והסרט מתרחש, פחות או יותר, בלוקיישן אחד. הסכנה העיקרית בסרט שכזה היא המלאכתיות של הסיטואציה. ו"מר קול" נופל כאן בגדול.

אנשים בד"כ לא מדברים לעצמם, וגם אם הם בטלפון, אנחנו כצופים אמורים לדעת מה הצד השני אומר, כי אנחנו חייבים להבין את התגובות של הגיבור. בסרט הזה, הטקסט כל כך לא אמין, עד שמהר מאוד אני מוצא את עצמי מחוץ לסיטואציה. הגיבור מדבר רוב הזמן בטלפון. ואז הוא אומר משהו כמו: "מה את אומרת? אם אני קראתי את "המשפט"? של מי זה? של קפקא?", כלומר, הוא חוזר גם על הרפליקות של הצד השני, שאותו אנחנו לא שומעים. זה קורה הרבה מאוד בסרט, וזה רק אחד הדברים שהופך אותו למעיק.

הסיטואציה עצמה גם לא ממש ברורה. מר קול אמור להיכנס לכלא, אבל בתוך הכלא יש להמשיך לקרוא