פסטיבל חיפה 2019: בזמן מלחמה

(שם הסרט במקור: Mientras Dure la Guerra)

אלחנדרו אמנבר. הוא היה פעם במאי משובח. מרתק. בסוף שנות ה-90 ובתחילת המילניום הוא הוציא סדרה מרגשת של סרטים נהדרים. "תזה", "פקח את עיניך" (שאחר כך הפך ל"ונילה סקיי" בכיכובו של טום קרוז), "האחרים" (בכיכובה של מי שהיתה אז אשתו של טום קרוז, ניקול קידמן), והשיא – "הים שבפנים", שגם זכה באוסקר לסרט הזר. הסרט הבא היה "אגורא", דרמה הסטורית מבולבלת שנכשלה (גם אושרי כהן היה בסרט הזה, ומאוד הצחיק אותי שבאחת הסצינות, היהודי הכשר הזה צעק "אני נוצרי!"). הכשלון הזה עצר את הקריירה של אמנבר בחריקת בלמים. לקח לו בערך 6 שנים לעשות עוד סרט, שגם הוא נכשל. והנה, עכשיו, הוא סוף סוף חוזר. נדמה לי שהסרט החדש של אמנבר מחזיר לו שוב את ההילה. את הפרסום. את ההצלחה.

חבל ש"בזמן מלחמה" לא מחזיר לי את הבמאי שאהבתי. כי הסרט הזה הוא, הו, כה יבש. כל כך חסר את ההתלהבות שסחפה אותי בסרטיו הראשונים. נדמה לי שהסרט הזה ידבר, קודם כל, לספרדים שמכירים את ההסטוריה של ארצם. כי, בבסיסו, "בזמן מלחמה" הוא בעצם תיעוד עליתו של הגנרל פרנקו לשלטון בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20. האיש ששלט קרוב ל-40 שנה בספרד הדיקטטורית. ומי שלא מכיר את הדמויות הפועלות לא מאוד יתעניין בסרט הזה.

אבל לסרט הזה יש בעיה חמורה הרבה יותר. הרי יש כאן מלחמה. מלחמת אזרחים. אנשים נהרגים. נלקחים למעצר. מעונים. נשים נשארות לבד. גורלות נחרצים. אבל האנשים שבמרכז הסרט הזה? הולכים לשתות קפה. יש כאן סיפור על איזשהו דיקן של איזושהי אוניברסיטה. הוא, ושני חברים, הולכים כל שבוע, ביום קבוע, בשעה קבועה, לבית קפה. כדי לשתות קפה. וכדי ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: בשורות טובות

זה הסרט שהיה אמור להיות על טיפולי פוריות. זה הסרט שהיה אמור להיות האישי ביותר של ארז תדמור, דרמה חודרת קרביים על כל התסכולים, התקוות, היאוש, וההצלחה של הרצון הנואש לילד. ואז אתה מתיישב באולם הקולנוע, מוכן ורוצה להתרגש, והסצינה הראשונה בסרט היא בכלל סצינה קומית שכאילו לקוחה מתוכנית מערכונים. כצופה אני מאבד שיווי משקל.

אבל, מסתבר, ארז תדמור (ורועי אסף שותפו לתסריט, שהוא גם השחקן הראשי) הם אנשים חכמים יותר מזה. "בשורות טובות" הוא אכן סרט נהדר ומרגש (ומפתיע), הוא רק לא הסרט שאני חשבתי שהוא הולך להיות.

כי הסרט הזה הוא לא על טיפולי פוריות. "בשורות טובות" שואל שאלה רחבה יותר. השאלה היא: מה זה ילד בכלל? למה להיכנס לכל התהליך המסובך הזה, למערבולת הרגשות והמצבים הגופניים הלא נעימים האלו? הרי למה אנחנו בעצם רוצים ילדים? בשביל מה זה טוב?

שאלה שנשמעת מטופשת. "בשורות טובות" מדגים שבעצם זה לא כל כך ברור מאליו. אנשים הרי רוצים להתפתח. להצליח בקריירות שלהם. להחזיק במספיק כסף כדי שיוכלו להינות מהחיים. שהחברים, המשפחה יעריכו אותם. וילד זה סמל סטטוס. מגיל מסוים שואלים אותך כל הזמן: נו, מה עם ילד? איך אין לך עוד ילדים? לכולם מסביבך יש פתאום ילדים, ואתה מרגיש שאתה נשאר מאחור. אתה לא מספיק גבר. את לא מספיק אשה. ההורים מאוכזבים. רוצים נכדים. זה גם עניין של כבוד. לבת של ההוא מהמכולת כבר יש שלושה. מה קורה איתכם, תגידו? ומה תשאירו אחריכם, הא?! את לא רוצה מישהו שידאג לכם כשתהיו זקנים?שרשרת שאלות ודאגות ארוכה מאוד, וכל זה לא קשור בכלל לסיבה המקורית: ילד נולד מתוך יחסי מין. יחסי אהבה בין שני זוג. לגבר ולאישה שבמרכז הסרט הזה יש מערכת יחסים אוהבת. אבל יש להם גם קריירות לוחצות. ויש להם בעיות בפוריות. הבעיות האישיות האלו פוגעות בכבוד שלהם. משחק העמדות הפנים שהם משחקים על בסיס יומיומי כדי למכור את עצמם, כדי לקדם את הקריירה שלהם, את מעמדם בחברה, המשחק הזה הופך קשה יותר מיום ליום. הכבוד האישי שלהם נפגע. איך עומדים בכל הלחצים של החיים (עבודה, הורים, משפחה) כשמשהו כל כך בסיסי נשבר?

"בשורות טובות" מספר על המקום הזה שבו גבר ואשה לומדים להבין מה להמשיך לקרוא