פסטיבל חיפה 2019: באקוראו

(שם הסרט במקור: Bacurau)

הסרט היה היה השנה בפסטיבל קאן. ולא סתם, בתחרות הראשית של הפסטיבל החשוב הזה. ולא סתם, הוא אפילו זכה בפרס חבר השופטים.

אז הציפיה היא שיהיה כאן סרט איכות ממדרגה ראשונה.

תשכחו מזה.

זה לא סרט רע, ה"באקוראו" הזה, אבל מכל בחינה, זה בעצם בי-מובי שכאילו הגיע לכאן במנהרת זמן משנות ה-50 או ה-60.זה מתחיל כבר מכותרות הפתיחה. כל שחקן, והדמות שהוא מגלם, ובין שמו של השחקן לבין שם הדמות – שורה של נקודות. כמו שהיו עושים פעם, עוד בזמנו של צ'רלי צ'פלין. זה ממשיך באלימות הקיצונית, שמצולמת בהגזמה מכוונת, במעברים בין סצינות שנראים כאילו הסרט עבר בחדר עריכה של סרטי חתונה ישנים, תוספות הבזקים של שוטים שמוכנסים בצורה לא מאוד אלגנטית אל הסרט, בתוספת לא מעט עירום וסקס לא מאוד נחוץ שנערך אל תוך הסרט בצורה כמעט פרובוקטיבית מכוונת, ובטראשיות בולטת, בדמות צלחת מעופפת.

לא, זה לא סרט מדע בדיוני. אבל המצאותה של הצלחת מעופפת פתאום בפריים מעוררת ג להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: אפריקה

מעט מאוד ידעתי על הסרט הזה לפני שראיתי אותו. מבחינתי הוא הגיע כמעט משום מקום. לא מזמן דיווחו שיש כמה סרטים ישראלים בפסטיבל טורונטו היוקרתי. כמה ששמעתי עליהם (וראיתי אותם), שהתחרו וגם זכו בפרסי אופיר, וכאלו שכבר הופצו בישראל, וגם אחד שלא שמעתי על הבמאי שלו, ולא ידעתי בכלל שיש סרט כזה. סיפרו שבסרט הזה הבמאי מלהק את אבא ואמא שלו לתפקידים הראשיים, מה שנשמע קצת חשוד, כי זה עושה רושם של סרט מאוד מאוד עני. וכל מה שידעתי על הסיפור של הסרט היה שהאיש המבוגר במרכז הסיפור מקבל בתחילת הסרט הודעה על כך שאת האחריות על הטקס השנתי, אחריות שהוא לקח על עצמו במשך עשרות שנים, העבירו אותה לאנשים צעירים יותר במסגרת רענון השורות. והאיש מתחיל להרגיש חסר חשיבות. זה כל מה שידעתי על הסרט, מה שהפך אותו בעיניי לקצת חשוד, כי זה נראה לי סרט קטן מדי שאולי גם אין לו באמת ערך קולנועי סביר בכלל. ומצד שני, הוא היה כבר בטורונטו, אז אולי יש בו יותר ממה שנראה במבט ראשון.

אז אחרי שראיתי את הסרט, התשובה לתהיה היא סוג של שילוב בין השתיים: "אפריקה" הוא לטעמי הרבה יותר טוב ממה שאני חשבתי שהוא יהיה, אבל הוא גם רחוק מאוד מסרט שבאמת יזיז לי משהו בלב.כי מצד אחד, אכן יש כאן דמות ראשית שמחזיקה מסך. בקול שלו, בפאוזות שהוא לוקח בין המילים, בהליכה שלו – מאיר גרנר הוא אולי לא שחקן מקצועי, אבל הוא שחקן לכל דבר, שמחזיק את העניין שלי בגורל הדמות שלו, בגורל הסרט כולו בעצם, בכל רגע ורגע שבו הוא נמצא על המסך (שזה כמעט כל הסרט). גם ה להמשיך לקרוא