פסטיבל חיפה 2019: באקוראו

(שם הסרט במקור: Bacurau)

הסרט היה היה השנה בפסטיבל קאן. ולא סתם, בתחרות הראשית של הפסטיבל החשוב הזה. ולא סתם, הוא אפילו זכה בפרס חבר השופטים.

אז הציפיה היא שיהיה כאן סרט איכות ממדרגה ראשונה.

תשכחו מזה.

זה לא סרט רע, ה"באקוראו" הזה, אבל מכל בחינה, זה בעצם בי-מובי שכאילו הגיע לכאן במנהרת זמן משנות ה-50 או ה-60.זה מתחיל כבר מכותרות הפתיחה. כל שחקן, והדמות שהוא מגלם, ובין שמו של השחקן לבין שם הדמות – שורה של נקודות. כמו שהיו עושים פעם, עוד בזמנו של צ'רלי צ'פלין. זה ממשיך באלימות הקיצונית, שמצולמת בהגזמה מכוונת, במעברים בין סצינות שנראים כאילו הסרט עבר בחדר עריכה של סרטי חתונה ישנים, תוספות הבזקים של שוטים שמוכנסים בצורה לא מאוד אלגנטית אל הסרט, בתוספת לא מעט עירום וסקס לא מאוד נחוץ שנערך אל תוך הסרט בצורה כמעט פרובוקטיבית מכוונת, ובטראשיות בולטת, בדמות צלחת מעופפת.

לא, זה לא סרט מדע בדיוני. אבל המצאותה של הצלחת מעופפת פתאום בפריים מעוררת גיחוך כבר אחרי כעשרים דקות של סרט. אז לא, אני לא יכול לקחת את הסרט הזה ברצינות. מה גם שאין כאן באמת פיתוח דמויות, או סיפור על אנשים מסוימים. לסרט הזה יש משהו להגיד, אבל "באקוראו" הוא לכל היותר בידור לא רע לשעת לילה מאוחרת, ולא ממש סרט איכות.

כי הסרט הזה (הארוך מדי. היה אפשר לקצר) מנסה לדבר על הנוכחות האמריקאית במקומות שהם לא אמריקאים. הם (האמריקאים) מנסים בעצם להשתלט על העולם באלימות, ולשם כך הם משתמשים בריגול (צלחת מעופפת), בכוח הזרוע (הרבה כלי נשק), ובפוליטיקה של מושחתים (כשאני אומר שהיה אפשר לקצר את הסרט, אני בעיקר מתכוון לסיקוונס הארוך מדי עם ראש העיר בחלק הראשון של הסרט. יש לזה פיי אוף בסוף הסרט, אבל החלקים האלו עם ראש העיר רחוקים מדי אחד מהשני כדי לתת לסרט אפקט דרמטי).

ניכר שיוצרי הסרט מתייחסים לאלמנטים הקולנועיים של הסרט שלהם באירוניה, והבי-מובי הזה שהם יוצרים מודע לעצמו, ואי אפשר באמת להתייחס ברצינות לאמירה הפוליטית של הסרט הזה, אז מה שיש כאן בעצם הוא סיפור על תושבי עיירה פיקטיבית בשם באקוראו שעומדים בפני פלישה של כוחות זרים, והם מתארגנים כדי להגן על עצמם. כמו במערבון ישן, יש כאן כוח זר ורע, ואזרחים שעומדים זה לצד זה כדי לשמור על הבית. וזה הכל.

אז ברמה הכי בסיסית, זה דווקא בידור לא רע. אמנם אין כאן דמויות שאפשר ללכת איתן דרמטית, אבל הסרט הזה לוקח את הזמן כדי לגרוף אותי אל תוך הפולקלור המזמין של הכפר הברזילאי הקטן הזה, עם המוסיקה, הדמויות האקסנטריות יותר או פחות שלו, השפה, החברויות – וכך, כשמגיע הפולש מבחוץ (והסיקוונסים המתארים את הדינמיקה בין חברי הכנופיה של הפולשים האמריקאים הם אפילו אקסטרא טראשיים, וגם אודו קיר הגדול לא באמת מציל את הרגעים האלו מפאטתיות, גם אם היא מכוונת), באמת אכפת מה יקרה לכפר הזה, ואיך. הסרט הזה אמנם לא מושיב אותי על קצה הכסא במתח, כי אין כאן דמויות שאכפת לי מהן, אבל יש כאן תיאור של שואו-דאון אלים ומעניין שהוא בידור לא רע, גם אם רחוק מאוד מסרט איכות טיפוסי של פסטיבל קאן.

"באקוראו" מוקרן בפסטיבל חיפה תחת הכותרת "טירוף בחצות". וזה בדיוק מה שהוא. ממש לא סרט איכות, אבל בדיוק בשביל סרטים כאלו המציאו את המסגרת הזאת. סרט מאוד זניח לטעמי, אבל לא ממש רע ולא מאוד נורא.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s