פסטיבל חיפה 2019: קולות רקע

אז למה עליתם לישראל? למה בכלל עשיתם את המהלך הכל כך קיצוני הזה? למה עקרתם את עצמכם מכל מה שמוכר, שנוח לכם? מהשפה, מהסביבה, ממזג האויר, מהמוכר במכולת שכבר מכיר אתכם? ואם כבר החיים שלכם באמת כבר הפכו בלתי נסבלים, והייתם חייבים לעזוב, למה לישראל? למה לא ל…דנמרקשבדיהאמריקה? מה זה, ציונות? אמונה יוקדת באלהים, ביהדות, בארץ הקודש?

"קולות רקע", סרטו היפה של יבגני רומן, מתחיל בדיוק כאן. על כבש המטוס מצטלמים להם 2 עולים חדשים. גיבורי הסרט. בעצם, הוא מצלם אותה. הוא – אידאליסט, חולמני, מאמין. היא – פרגמטיסטית, מעשית. שניהם שקטים. שניהם אנשים כבר לא צעירים. אולי כבר קצת עייפים. אבל חייבים לעשות את הצעד הזה. לעלות לישראל. מאות אלפים עושים את אותו הדבר, אז גם אנחנו.וזה לא שהם לבד. כמעט כל הסרט הישראלי הזה מדבר רוסית. יש הרבה דוברי רוסית בישראל. הם, איכשהו, מצליחים לתקשר ביום יום הישראלי עם הרוסית שלהם (פלוס קצת עברית שבורה). אבל מה עושים עכשיו? איך באמת בונים חיים חדשים לגמרי? ולמה?

"קולות רקע" מספר סיפור יפהפה ששואל את השאלה הזאת. מה יש לנו בחיים האלו אם לא אידאליזם, איזושהי אמונה, דרך, שמדריכה אותנו, את מעשינו, ומצד שני, עד כמה אנחנו יכולים לדבוק באותה אמונה, אותה דרך, בחיינו היומיומיים, כשהצורך שלנו להתפרנס בעצמנו, להרוויח כסף כדי לשלם שכר דירה, על אוכל שאנחנו קונים, וכן, גם על אוכל לנשמה (גם כרטיס לקולנוע עולה כסף) – הצורך הזה מחייב אותנו לפשרות שאנחנו לא תמיד שמחים בהן.

וכך ולדימיר פרידמן ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: היו ימים בטרובצ'בסק

(שם הסרט במקור: Однажды в Трубчевске)

הסצינה הראשונה של הסרט מראה איש אחד דג דגים.

הסצינה האחרונה של הסרט מראה חבורה של נערות שאנחנו לא מכירים מסתודדות. לא שומעים מה הן אומרות.

אני גם לא מכיר את האיש הזה שדג דגים. לא הוא ולא הנערות נראים במהלך הסרט, מלבד בסצינות האלו.

אז הסרט הזה לא ממש מתעניין באנשים. לאריסה סאדילובה הבמאית כנראה מתעניינת באוירה של המקום הזה שנקרא טרובצ'בסק. במזג האויר. במוסיקה שנשמעת מהרדיו שם. בכבישים ובעיצוב הסביבה. בהכל, חוץ מהאנשים שכל המקום הזה עוצב בשבילם.

כי הנה, במרכז הסרט יש דווקא סיפור. אמנם לא מאוד מסובך, אמנם לא מאוד מקורי, אבל אנושי. מסיפור דומה הרומנים, למשל, עשו סרט נהדר שנקרא "יום שלישי אחרי החגים". הבמאית הרוסיה הזאת מספרת על אשה אחת שבוגדת בבעלה עם השכן (גם הוא נשוי). החלקים הראשונים של הסרט מתעדים די בפירוט את המכניקה של הבגידה. איפה הם נפגשים, לאיפה הם נוסעים, ומתי הם חוזרים.

אבל היא מדלגת על הרבה פרטים בסיפור הזה. הסקס לא קיים בסרט הזה (הוא קיים, אבל לא רואים). אבל עוד לפני זה – אין כמעט מערכת יחסים כאן. הם כמעט ולא מדברים. ובחלקים לא מעטים בהם יש כאן שיחות בין אנשים, סאדילובה מ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: בוכרא פי אל מישמיש

איזה פספוס.

מסתבר שפעם, לפני כמעט 80 שנה, נולדה במצרים דמות אנימציה מפורסמת מאוד. פוליטיקה ומריבות בינאישיות קברו את הדמות הזאת, וכמעט העלימו אותה מהזכרון ההסטורי. הסרט הזה בא לעשות צדק עם האנשים שיצרו את מישמיש אפנדי, סוג של מיקי מאוס בערבית.

אז זה מתחיל עם צאצאי האחים פרנקל, יוצרי המישמיש הזה. הם מבקשים לשחזר גלגלי פילם ישנים. ולתוך מכתב המגולל את סיפורם ערוכים מפגשים משפחתיים, העלאת זכרונות, ראיונות עם חוקרי תרבות ערבית וחוקרי הסטוריית האנימציה בפרט, ואנימציה בעולם הערבי בכלל.

והכל משובץ באינספור רגעים של סרטי מישמיש אפנדי משוחזרים. וזאת הבעיה שלי עם הסרט. הרי כששומעים "סרטים מצוירים", הקונוטציה היא בדרך כלל סרטי ילדים. משהו חמוד ומשעשע. מצחיק. אבל הסרט הזה בא לספר סיפור רציני, והוא נכנע פעם אחר פעם ל"איזה חמוווד".כי הנה, יש שלושה אחים שיוצרים בשלושים אצבעות ידיהם סרטי אנימציה במצרים של שנות ה-30. הם לאט לאט זוכים ל להמשיך לקרוא