פסטיבל חיפה 2019: קולות רקע

אז למה עליתם לישראל? למה בכלל עשיתם את המהלך הכל כך קיצוני הזה? למה עקרתם את עצמכם מכל מה שמוכר, שנוח לכם? מהשפה, מהסביבה, ממזג האויר, מהמוכר במכולת שכבר מכיר אתכם? ואם כבר החיים שלכם באמת כבר הפכו בלתי נסבלים, והייתם חייבים לעזוב, למה לישראל? למה לא ל…דנמרקשבדיהאמריקה? מה זה, ציונות? אמונה יוקדת באלהים, ביהדות, בארץ הקודש?

"קולות רקע", סרטו היפה של יבגני רומן, מתחיל בדיוק כאן. על כבש המטוס מצטלמים להם 2 עולים חדשים. גיבורי הסרט. בעצם, הוא מצלם אותה. הוא – אידאליסט, חולמני, מאמין. היא – פרגמטיסטית, מעשית. שניהם שקטים. שניהם אנשים כבר לא צעירים. אולי כבר קצת עייפים. אבל חייבים לעשות את הצעד הזה. לעלות לישראל. מאות אלפים עושים את אותו הדבר, אז גם אנחנו.וזה לא שהם לבד. כמעט כל הסרט הישראלי הזה מדבר רוסית. יש הרבה דוברי רוסית בישראל. הם, איכשהו, מצליחים לתקשר ביום יום הישראלי עם הרוסית שלהם (פלוס קצת עברית שבורה). אבל מה עושים עכשיו? איך באמת בונים חיים חדשים לגמרי? ולמה?

"קולות רקע" מספר סיפור יפהפה ששואל את השאלה הזאת. מה יש לנו בחיים האלו אם לא אידאליזם, איזושהי אמונה, דרך, שמדריכה אותנו, את מעשינו, ומצד שני, עד כמה אנחנו יכולים לדבוק באותה אמונה, אותה דרך, בחיינו היומיומיים, כשהצורך שלנו להתפרנס בעצמנו, להרוויח כסף כדי לשלם שכר דירה, על אוכל שאנחנו קונים, וכן, גם על אוכל לנשמה (גם כרטיס לקולנוע עולה כסף) – הצורך הזה מחייב אותנו לפשרות שאנחנו לא תמיד שמחים בהן.

וכך ולדימיר פרידמן הותיק והאהוב נהדר כאן בתפקיד הגבר האידאליסט שאמנם מבין שאי אפשר באמת לחיות מהאוויר, ויש גם בו שמץ של פרקטיות (בשיחה עם מישהו הוא אומר: כן, גם ברוסיה לא שכחנו שאנחנו יהודים. מצות בפסח וכזה. הדרך שבה הוא אומר את הטקסט מבהירה שהוא לא באמת מאמין בזה, ואלו הן רק מילים שצריכות להיאמר מן השפה והחוצה), וגם הוא אכן מוצא עבודה שאין לה קשר לאהבה הגדולה שלו לקולנוע, אבל יש בו תשוקה גדולה לאמנות גבוהה, כזאת שיש בה מעבר לסיפוק המיידי של סיפור אהבה או אקשן פשוט ויומיומי, אמנות שמזינה את הנשמה.

אבל זאת בעיקר מריה בלקין בתפקיד בת הזוג שזוהרת כאן. דווקא בתפקיד האשה המקורקעת לאדמה, המעשית, זאת שחוצבת את יומה בסלע באופן יומיומי, דווקא היא בעקשנות שקטה תדע למצוא את הרגעים הקסומים בתוך השגרה הקשה והמייאשת אפילו. מחזר שפתאום מופיע. אפילו רגעים אנושיים בתוך שיחות אירוטיות מלוכלכות. בלקין היא האדם הרגיל שחווה שגרה של למעלה ממיליון איש שהגיעו לכאן, אחת שחיה עם אדם חולמני קצת, אבל כזה שהיא כבר תקועה איתו, ואולי כבר אין מה לעשות עם זה (והוא בסך הכל אדם טוב, רק שההתלהבות כבר נעלמה מזמן) – הכל בהופעתה השקטה, המיומנת, והנוגעת ללב של בלקין.

ויבגני רומן, הבמאי-תסריטאי, כל הזמן נע כאן בין הרצון למצוא טעם לחיים, תשוקה שתדריך אותך (פליני, או אהבה לקולנוע אמנותי יותר) לבין המציאות היומיומית שמחייבת אותך לוותר על החלומות שלך, או לפחות לשים אותם ב-Hold. הרי יש כאן כל הזמן את איום המלחמה מבחוץ (העלילה ממוקמת בחוכמה בקיץ 1990, תקופת ההמתנה למלחמת המפרץ הראשונה), איום קיומי של ממש, ואל מול זה החלומות בכל זאת לבנות כאן חיים. גם זיו ברקוביץ', הצלם (שהשתתף בכתיבת התסריט), נע כאן בין צילום צהוב וחם, פשוט, לבין כמה שוטים מרשימים שבאים מלמעלה, או מתקרבים בתנועה אנרגטית אל הדמויות. רגעים יומיומיים אל מול רגעים מיוחדים.

סרט יפהפה וחכם, נוגע ללב, וכזה שמבקש לפתוח את המחשבה לראות את החלומות שלנו אל מול המציאות היומיומית. סרט קטן ויפהפה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s