כי רוברט אגרס מביים. הו, כמה שהוא מביים. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא יחס המסך הריבועי, שתמיד מעצבן אותי. על מסך קולנועי גדול אני צופה בסרט שמצולם בפרופורציות מסך בינוניות. אני לא בטוח שיש לבחירה הזאת הסבר מניח את הדעת, מלבד רצון הבמאי לעשות משהו מתוחכם אמנותית. והסרט גם בשחור לבן, ודווקא בסרט פסיכי שכזה, הבחירה הזאת נדמה לי קצת הולכת נגד הז'אנר.
אבל זה לא בנאלי כמו שזה נשמע. זה יותר חכם מזה. הרבה פעמים בסרטים כאלו הידידות בין שתי הדמויות הראשיות מתפתחת מהר מדי, וההשפעה ההדדית ניכרת בצורה קיצונית מדי, כמעט לא מציאותית. ב"לכוכבים", הבמאית מרתה סטיבנס מוצאת קצב איטי יותר, מדוד יותר, מפתחת את הנראטיב בצורה הגיונית שמזמינה אותי לתוך ה להמשיך לקרוא 
איתן 