פסטיבל חיפה 2019: המגדלור

(שם הסרט במקור: The Lighthouse)

זה אחד הסרטים המדוברים של השנה. ואחרי שראיתי את הסרט הזה אני גם מבין למה. אבל אני עומד קצת מהצד, לא מצטרף לשיירת המתלהבים.

אני לא ראיתי את סרטו הקודם והמהולל של רוברט אגרס, "המכשפה", אבל למראה הסרט החדש של הבמאי הזה אני מבין למה אנשים מתלהבים ממנו. אני רק חושב שיש קו שמבדיל בין במאים מוכשרים שיודעים להראות את הכשרון שלהם בסרט קולנוע, לבין במאים שמביימים כדי להראות את הכשרון שלהם, וזה בא על חשבון הדמויות, העלילה, ושאר ירקות. ברוב חלקי "המגדלור", הרגשתי שמדובר בסוג השני.כי רוברט אגרס מביים. הו, כמה שהוא מביים. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא יחס המסך הריבועי, שתמיד מעצבן אותי. על מסך קולנועי גדול אני צופה בסרט שמצולם בפרופורציות מסך בינוניות. אני לא בטוח שיש לבחירה הזאת הסבר מניח את הדעת, מלבד רצון הבמאי לעשות משהו מתוחכם אמנותית. והסרט גם בשחור לבן, ודווקא בסרט פסיכי שכזה, הבחירה הזאת נדמה לי קצת הולכת נגד הז'אנר.

ואז אני שם לב גם לכך שהבמאי לוחץ בכוח, בברוטליות ממש, עם עיצוב פס קול מודגש מאוד, ועם מוסיקה דרמטית במיוחד, גם כשעל המסך לא קורים דברים מאוד חשובים. הבעיה עם תפיסת בימוי שכזאת היא אפקט ה"זאב זאב". כשדברים מתחילים להיות מטורללים, זה כבר הופך להיסטרי, צעקני, ולא נעים. אם עד עכשיו הבימוי היה נוכח מאוד, לוחץ מאוד, אז כשמגיעים הרגעים הדרמטיים, אז הם סתם מהווים עוד תוספת רועשת לסרט שכבר מהתחלה לא שקט במיוחד, והצעקות של השחקנים רק מוסיפות לקקופוניה שהופכת להיות "המגדלור".

ואני חושב שבסופו של דבר לא באמת הבנתי על מה הסרט, ולכן כל תרגילי הבימוי נראים לי תוצאה של במאי שרוצה להשוויץ ביכולותיו. אולי מדובר כאן על הדרך שבה אנשים שעוברים התעללות הופכים מבודדים מהחברה, והתוצאה של זה, אנחנו יודעים, היא "מבדידות האנשים הופכים קשים". אבל יש חוסר קוהרנטיות בהתאמה בין התהליכים הדרמטיים של שני האנשים האלו לבין ניסוח הרעיון שמאחורי הסרט הזה. ועם כמה שרוברט פטינסון וווילם דפו משתדלים, הם רק כלי משחק ביד הבמאי שינסה לשוב ולהדהים את הצופים במקום לפתח את הנראטיב בצורה הגיונית.

אז כן, רוברט אגרס הוא מאוד מוכשר. כל מיני רגעי אימה מבוימים יפה, אבל גם אלו, כמו כל הסרט, נדמה לי שנמצאים משם כדי למשוך תשומת לב לבמאי, ולא מתוך דאגה להתפתחות הנראטיב. בסופו של דבר, אני מעריך את הסרט הזה, אבל לא אוהב אותו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פסטיבל חיפה 2019: המגדלור

  1. חשבתי שהפריים ביחס 1:1.35 כדי, או, להוסיף על תחושת הבידוד והקלאסטרופוביה של הגיבורים (באופן 'מטא-קולנועי' – לא רק שנתונים על אי בודד, אחד בתוך התחת של השני, אלא שגם המסך לוחץ וסוגר אותם עוד יותר וממסגר אותם לריבוע הדוק). סברה אחרת היא שנעשה כך על מנת לדמות זמנים עברו (ימי ראשית בהם הוסרטו והוצגו סרטים ביחס זה), לזרוק את הצופה אחורה בזמן ולהכניסו עוד יותר אל תוך עולם הסרט.. אולי שילוב של השתיים..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s