פסטיבל חיפה 2019: אמא

(שם הסרט במקור: Madre)

לסרט הזה יש סצינת פתיחה כל כך טובה, כל כך מרגשת, כל כך מדהימה – עד ששאר הסרט לא מחלים ממנה. לא עומד בסטנדרט של ההתחלה.

רודריגו סורוגויין. השם של הבמאי הזה נמצא בשנים האחרונות בפסטיבלים בכירים ובמועמדויות של טקסי פרסים שונים. את הסרט הקודם שלו ראיתי בפסטיבל טורונטו בשנה שעברה, והתרשמתי מהכשרון הנהדר שלו, ומהצד השני גם מצאתי בו חסרונות. רציתי לראות עוד מהבמאי הזה, כי בכל זאת, הוא מוכשר. והסצינה הראשונה של "אמא" היא קולנוע מופלא. הצגת חוף הים, המקום שממנו מתקשר הילד, ואז מעבר לדירה של האמא, והיצמדות למקום הזה, לדירה הזאת, עם דרגת חרדה הולכת וגוברת למה שקורה עם הילד בחוף. כמו ב"אשמים" הדני מתחילת השנה, אנחנו רק שומעים את הילד, לא רואים אותו, הדמיון עובד, ההרגשה של המצוקה עוטפת אותי באולם בגלל התגובות של השחקנית (האמא משם הסרט), בגלל הצילום בתנועה חלקה – הבימוי החכם מכניס אותי לסוג של הלם.

ואז הסרט עובר 10 שנים קדימה. והרגש נרגע, שלא לומר מת. ב"הכל אודות אמא", למשל, האסון בחיי גיבורת הסרט חוזר לב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: נלסון

לקראת סוף השנה שעברה חיפשתי חומר לפרויקט השנתי שלי על הסרטים הישראלים המסקרנים של השנה הבאה. נתקלתי גם בחומר על הסרט הזה, "נלסון". בפוסט שפרסמתי כתבתי על "נלסון":

הסיפור שאפתני מאוד, והקאסט מלא בשחקנים מאוקראינה ומרומניה, בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית עצומת מימדים, שיכולה להיות מרשימה מאוד, או מגוחכת ומביכה מאוד.

לצערי, האפשרות השניה היא שהכריעה בסוף.כי עברה כבר קרוב לשנה מאז שהפוסט הזה פורסם. והסרט הזה לא הופיע באף פסטיבל, ואף נעדר מתחרות האופיר. וגם כאן, בפסטיבל חיפה, הוא מוקרן מחוץ לתחרות ולא כחלק מהתחרות הרשמית. הכל היה מוכן לאכזבה, ובכל זאת הלכתי לראות. ואכן, הסרט הזה כנראה היה מאוד לואו-באדג'ט, ולסרט שמנסה לספר סיפור מקיף יבשות מדובר במכת מוות.

ואז, כשאתה מתמודד עם קשיים, או שאתה מכיר בחולשות שלך ומנצל אותן לטובתך, או שאתה מנסה לעשות את הסרט שלך בכל זאת ולמרות הכל. וזה לא הולך. כי אם אין כסף, אז אין כסף. גרין סקרין או טיפול טכני מסיבי בויזואליה לא יציל אותך (בהתחלת הסרט זה ברור שהתמונה עברה עיבוד צבע הסטרי, ושלא מדובר באיזושהי פנטסיה ריאליסטית למרות ההצהרה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי). התסריט מלא ב להמשיך לקרוא