פסטיבל חיפה 2019: אמא

(שם הסרט במקור: Madre)

לסרט הזה יש סצינת פתיחה כל כך טובה, כל כך מרגשת, כל כך מדהימה – עד ששאר הסרט לא מחלים ממנה. לא עומד בסטנדרט של ההתחלה.

רודריגו סורוגויין. השם של הבמאי הזה נמצא בשנים האחרונות בפסטיבלים בכירים ובמועמדויות של טקסי פרסים שונים. את הסרט הקודם שלו ראיתי בפסטיבל טורונטו בשנה שעברה, והתרשמתי מהכשרון הנהדר שלו, ומהצד השני גם מצאתי בו חסרונות. רציתי לראות עוד מהבמאי הזה, כי בכל זאת, הוא מוכשר. והסצינה הראשונה של "אמא" היא קולנוע מופלא. הצגת חוף הים, המקום שממנו מתקשר הילד, ואז מעבר לדירה של האמא, והיצמדות למקום הזה, לדירה הזאת, עם דרגת חרדה הולכת וגוברת למה שקורה עם הילד בחוף. כמו ב"אשמים" הדני מתחילת השנה, אנחנו רק שומעים את הילד, לא רואים אותו, הדמיון עובד, ההרגשה של המצוקה עוטפת אותי באולם בגלל התגובות של השחקנית (האמא משם הסרט), בגלל הצילום בתנועה חלקה – הבימוי החכם מכניס אותי לסוג של הלם.

ואז הסרט עובר 10 שנים קדימה. והרגש נרגע, שלא לומר מת. ב"הכל אודות אמא", למשל, האסון בחיי גיבורת הסרט חוזר לבעבע מספר פעמים במהלך העלילה. כאן, ב"אמא", זה כמעט ולא קורה (וכשזה כן קורה, זה מעט מדי ומאוחר מדי). לכאורה הוא הבסיס לסיפור שמהווה את מרכז הסרט, אבל לא לגמרי ברור מה קורה עם מערכת היחסים הזאת. לכאורה, הנער הזה אמור להזכיר לה את הבן שלה, ההוא משיחת הטלפון מהחוף. למעשה, לא ממש ברור אם מדובר בקשר ידידותי, אמהי, או רומנטי ואולי אפילו מיני. הלימבו הזה של מערכת היחסים הלא ברורה הזאת שם בסימן שאלה את כל הסרט הזה (בשלב מסוים הנער אומר לאשה: תתחתני איתי, אבל לא נראה שיש כאן באמת אהבה גדולה).

ומעבר למערכת היחסים הלא ברורה הזאת, לא ברור גם איך כל הסביבה, כולל ההורים של הנער, רואים בסיפור הזה משהו טבעי ונורמלי. הרי גם בסרט כמו "העולם שבפנים" (Ghost World), מערכת היחסים בין ת'ורה בירץ', אז נערה שרק סיימה תיכון, לבין סטיב בושמי, גבר בן 40, מודעת לכך שמדובר בסיפור לא שגרתי. ב"אמא" יש מערכת יחסים בין אשה בת 39 לבין נער בגיל תיכון, וכולם בסדר עם זה. ההורים שלו מתחילים להשתגע רק בשלב מאוד מאוחר, ועדיין לא ממש ברור מה אופי הסיפור הזה.

יש לסורוגויין כמה הברקות בימוי, למשל קיום שיחות בין שני אנשים כאשר השפתיים אינן זזות (הם מבינים אחד את השני ללא דיבור), והצילום שלו, והקצב האיטי שבו הוא מוביל את הסרט (בניגוד לקצב המהיר של הסרט הקודם שלו) הופכים את הצפייה ב"אמא" למהפנטת למדי, ועדיין, מערכת היחסים שמובילה את הסרט מעורפלת למדי, והיא זאת שאמורה להביא את גיבורת הסיפור להשלמה בסוף הסרט (בסצינה האחרונה והיפה).

אז רודריגו סורוגיין. במאי נהדר שנתקע עם סרטים שלא אפויים עד הסוף. נתראה בסרט הבא.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s