פסטיבל חיפה 2019: נלסון

לקראת סוף השנה שעברה חיפשתי חומר לפרויקט השנתי שלי על הסרטים הישראלים המסקרנים של השנה הבאה. נתקלתי גם בחומר על הסרט הזה, "נלסון". בפוסט שפרסמתי כתבתי על "נלסון":

הסיפור שאפתני מאוד, והקאסט מלא בשחקנים מאוקראינה ומרומניה, בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית עצומת מימדים, שיכולה להיות מרשימה מאוד, או מגוחכת ומביכה מאוד.

לצערי, האפשרות השניה היא שהכריעה בסוף.כי עברה כבר קרוב לשנה מאז שהפוסט הזה פורסם. והסרט הזה לא הופיע באף פסטיבל, ואף נעדר מתחרות האופיר. וגם כאן, בפסטיבל חיפה, הוא מוקרן מחוץ לתחרות ולא כחלק מהתחרות הרשמית. הכל היה מוכן לאכזבה, ובכל זאת הלכתי לראות. ואכן, הסרט הזה כנראה היה מאוד לואו-באדג'ט, ולסרט שמנסה לספר סיפור מקיף יבשות מדובר במכת מוות.

ואז, כשאתה מתמודד עם קשיים, או שאתה מכיר בחולשות שלך ומנצל אותן לטובתך, או שאתה מנסה לעשות את הסרט שלך בכל זאת ולמרות הכל. וזה לא הולך. כי אם אין כסף, אז אין כסף. גרין סקרין או טיפול טכני מסיבי בויזואליה לא יציל אותך (בהתחלת הסרט זה ברור שהתמונה עברה עיבוד צבע הסטרי, ושלא מדובר באיזושהי פנטסיה ריאליסטית למרות ההצהרה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי). התסריט מלא בדיאלוגים מגוחכים, ויש כאן כל מיני נסיונות לבנות דרמה בכח (הילוך איטי, הרבה מוסיקה דרמטית שרק מדגישה את הגיחוך שבהיעדר הדרמה), ובכלל, חסר כאן פיתוח מינימלי של הסיפור, ומתוך זה נובע שהסרט הזה שטחי להחריד.

הרי מדובר כאן בנקמה. הוא הרג את אבא שלי, אז אני אהרוג אותו. הוא אומר את זה בתור ילד, כשהוא עד לרצח, והוא עדיין אומר את אותו הדבר כשהוא בוגר. ולא רק זה, הוא לא הורג אותו סתם. הוא רוצה לעמוד מולו, להזדהות ולגרום לו להבין על מה ולמה הוא הורג אותו, ורק אז להרוג אותו. לא סתם ככה ביריה מהאפילה. זאת חשיבה אינפנטילית שמקומה בסרטי סטאלון למינהו, שבהם לא צריך לחשוב יותר מדי.

לכאורה מדובר בסרט ציוני. נקמה על מעשי האנטישמים. הם אומרים "אנחנו שונאים יהודים" (שגם היא אמירה ריקה מבחינה דרמטית. למה הם שונאים יהודים? מי הוא אותו אחד שכל כך שונא עד שהוא הורג את אבא של הגיבור, ולמה? מה זה משנה. הוא אנטישמי. וזהו. ככה זה הסרט הזה), ובאותה נשימה אנחנו הופכים להיות שונאים כמוהם, אבל בסרט הזה אין דיון רציני בכלל (היא אומרת לו כמה פעמים: תפסיק, תשכח, אבל הוא ממשיך במאבקו ה"הירואי" לנקמה).

יש כאן אמנם איזהו נסיון להוסיף מעט שאר רוח לסרט, מעט פיוט, בדמות שתיים-שלוש סצינות המדמות את המציאות שמול עינינו כסרט-בתוך-סרט. הרעיון יפה ואפילו הביצוע מעניין (סצינת נסיעה באוטובוס שבה מוקרנים על חלונותיו סרטים), אבל לסצינות האלו אין אחיזה בנראטיב (העובדה שיש כאן בית קולנוע לא ממש קשורה למשפחת הגיבור מלבד הציון שזה מה שקרה. זה לא סינמה פרדיסו פה), וכך הרעיון המעניין הזה נראה יותר תלוש ולא קשור לסרט עצמו.

אז טכנית הסרט הזה לא ממש עובד, וגם מבחינת תוכן הסרט הזה שטחי להחריד. הסיפור אמביציוזי מאוד, אבל צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי להביא את הסיפור הזה אל המסך. כמו שהוא, "נלסון" הוא רק צל של משהו שהיה יכול להיות מרשים מאוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s