פסטיבל חיפה 2019: יוצאים לגנוב סוסים

(שם הסרט במקור: Ut og Stjæle Hester)

כשיצאתי מההקרנה של הסרט, עברו לי שתי מחשבות מנוגדות בראש: אחת גרסה שמדובר בסרט משובח, נהדר, ומעניין מאוד. השניה אמרה שבעצם יש גם לא מעט חסרונות בסרט הזה.

כי האנס פטר מולנד הבמאי כאן עושה עבודת בימוי מאומצת ומרשימה מאוד, ולסרט יש מחשבה מעניינת על גבריות ועל מקומה בעולם, אבל יש לסרט בטן לא קטנה בכל מה שקשור לנראטיב.יש כאן סיפור על איש בשם טרונד. הסרט מתרחש על פני שני מישורי זמן. כמו שקורה לא מעט פעמים בסרטים שכאלו, כל מה שקורה בשנות זקנתו של טרונד (ולא קורה הרבה) לא באמת מכיל סצינות דרמטיות, והחלק המעניין יותר מתרחש בשנות נערותו של טרונד, כך שכל פעם שחוזרים אל ההווה של הסרט, ב-1999, הסרט קצת נעצר מבחינה רגשית (אמנם גם החלק הזה יפה, בעיקר בסצינה בהתחלה, שם יש סיפור שאחד מספר לשני מבלי שהבמאי ממחיש אותו, וכך גם הדמיון עובד, אבל אין ממש התפתחות נראטיבית בחלק הזה של הסיפור, ונדמה שהוא רק מותח קצת יותר מדי את הסרט).

ואז הסרט עובר אל החלק העיקרי שלו – שנות להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: ג'ירפה

(שם הסרט במקור: Дылда)

כשקראתי את התקציר של הסרט, לא ממש הבנתי על מה הסרט.

גם אחרי שראיתי את הסרט, את כל השעתיים ורבע שלו, לא ממש הבנתי על מה הסרט.יש כאן שתי בחורות. אחת מאוד גבוהה. שתיהן עובדות באיזשהו מוסד לטיפול באנשים שעכשיו חזרו מהמלחמה, והם פצועים ברמה כזאת או אחרת. רק אחד מהפצועים מקבל איזשהו קו נראטיבי (הוא משותק בכל הגוף. רוצה למות. אשתו באה לבקר. וזהו). בשאר הזמן זה בעיקר שתי הבחורות האלו. הגבוהה סובלת מאיזושהי תסמונת (כנראה טראומה מהמלחמה) שגורמת לה ממש לקפוא על מקומה באופן פתאומי למשך כמה דקות. ואז לחזור לתפקוד רגיל (זאת הסצינה הראשונה של הסרט). ויש את הבחורה השניה. כנראה חברה שלה. אולי אפילו בת הזוג שלה. אולי. ויש ילד קטן.

הילד הקטן הזה מעורב בטרגדיה שמתרחשת בחלק הראשון של הסרט. אבל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: יום לבן, לבן

(שם הסרט במקור: Hvítur, Hvítur Dagur)

אני מניח שהקשת הדרמטית של הסרט הזה היתה צריכה כולה להוביל אל הסצינה האחרונה והיפהפיה: ההשלמה של גיבור הסרט עם מותה של אשתו, בסצינה הראשונה. אבל אין בסרט הזה "קשת דרמטית". "יום לבן, לבן" משובץ בכמה סצינות נפלאות, אנושיות ("אנושיות" לאו דווקא אומר חמות ונעימות. יש כאן כמה סצינות קשות ואלימות, שגם הן אנושיות, כי גם זה טבע האדם, במיוחד ברגעים עצובים מאוד), אבל חלק לא קטן מהסרט הוא מבט מהצד על האדם, מבלי באמת להעביר אותי תהליך.

בתחילת הסרט יש ציטוט של מישהו לא ידוע המדבר על כך שבמזג אויר קיצוני כמו זה שבאיסלנד, בו הערפל מכסה את כל השטח כמעט טוטאלית, בעולם לבן לבן שכזה, ביום לבן לבן שכזה, המתים יכולים לדבר איתנו, או משהו כזה. כלומר, הסרט מתרכז מאוד בלקחת אותי, איש לא איסלנדי, לטיול בנופים והכרת מזג האויר של איסלנד. אחרי סצינת פתיחה מרשימה שהיא תיאור המוות, הסרט לוקח הרבה הרבה זמן כדי לצלם לי בית מסוים מרחוק בשעות שונות של היום, במצבים שונים של מזג אויר.

"יום לבן, לבן" נמנע כמעט לחלוטין מקלוז-אפים, והוא מתרכז בחלק גדול מהסרט בתיאור הסביבה, הכבישים, הרטיבות של האספלט, והערפל, הו, הערפל. ובתוך כל זה, האלמן. חמור סבר. מרשים מאוד. לא מתפרק מעצב. לא מתאבל. רק חמור סבר. היחידה שנכנסת לליבו היא הנכדה הקטנה. הסצינות בין הסב והנכדה מקסימות ומלבבות. בסצינה אחת הבמאי מתקרב סוף סוף אל שניהם, והתוצאה היא להמשיך לקרוא