פסטיבל חיפה 2019: יום לבן, לבן

(שם הסרט במקור: Hvítur, Hvítur Dagur)

אני מניח שהקשת הדרמטית של הסרט הזה היתה צריכה כולה להוביל אל הסצינה האחרונה והיפהפיה: ההשלמה של גיבור הסרט עם מותה של אשתו, בסצינה הראשונה. אבל אין בסרט הזה "קשת דרמטית". "יום לבן, לבן" משובץ בכמה סצינות נפלאות, אנושיות ("אנושיות" לאו דווקא אומר חמות ונעימות. יש כאן כמה סצינות קשות ואלימות, שגם הן אנושיות, כי גם זה טבע האדם, במיוחד ברגעים עצובים מאוד), אבל חלק לא קטן מהסרט הוא מבט מהצד על האדם, מבלי באמת להעביר אותי תהליך.

בתחילת הסרט יש ציטוט של מישהו לא ידוע המדבר על כך שבמזג אויר קיצוני כמו זה שבאיסלנד, בו הערפל מכסה את כל השטח כמעט טוטאלית, בעולם לבן לבן שכזה, ביום לבן לבן שכזה, המתים יכולים לדבר איתנו, או משהו כזה. כלומר, הסרט מתרכז מאוד בלקחת אותי, איש לא איסלנדי, לטיול בנופים והכרת מזג האויר של איסלנד. אחרי סצינת פתיחה מרשימה שהיא תיאור המוות, הסרט לוקח הרבה הרבה זמן כדי לצלם לי בית מסוים מרחוק בשעות שונות של היום, במצבים שונים של מזג אויר.

"יום לבן, לבן" נמנע כמעט לחלוטין מקלוז-אפים, והוא מתרכז בחלק גדול מהסרט בתיאור הסביבה, הכבישים, הרטיבות של האספלט, והערפל, הו, הערפל. ובתוך כל זה, האלמן. חמור סבר. מרשים מאוד. לא מתפרק מעצב. לא מתאבל. רק חמור סבר. היחידה שנכנסת לליבו היא הנכדה הקטנה. הסצינות בין הסב והנכדה מקסימות ומלבבות. בסצינה אחת הבמאי מתקרב סוף סוף אל שניהם, והתוצאה היא סצינה נהדרת וארוכה של סיפור לפני השינה. סיפור מפחיד לפני השינה. סצינה של קשר אוהב בין סבא לנכדה, כמו גם הצצה לנפשו המעורערת של האלמן. ואז הסרט חוזר להביט מבחוץ על הגבר הזה.

ואז, כשמגיעה סצינה דרמטית במיוחד בתוך תחנת משטרה, היא אמנם מרשימה מאוד, אבל היא לא מרגשת אותי, כי לא היה בילד אפ אליה. אנחנו לא באמת הולכים עם הדמות הזאת, אלא רק צופים בה. הגבר הזה עובר התמוטטות עצבים מול עינינו, ואי אפשר שלא להרגיש חמלה כלפיו, להבין את האלימות הזאת, ועדיין, אני לא מעורב רגשית בסרט, כי זה סגנון הבימוי. סרט איסלנדי שלוקח יותר מדי זמן להסתכל על הסביבה ומזניח את האדם.

ועדיין, כשמגיעה הסצינה האחרונה (וסצינה אחת לפניה, סצינת המנהרה), יש כאן פשוט קולנוע משובח של סינתזה בין צילום לבין הבעת רגשות עוצמתית של גבר במשבר. בסצינת המנהרה זה כוח חייתי. בסצינה המסיימת (בקלוז אפ. סוף סוף) המבט הוא רך ושובר לב.

זה הסרט שמייצג את איסלנד השנה באוסקר. יש בו רגעים נפלאים, אבל הוא דורש הרבה סבלנות, ולא בטוח שזה לטובתו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s