פורטרט של נערה עולה באש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Portrait de la Jeune Fille en Feu)

אז מה זאת אמנות טובה? משמעותית? כזאת שנשארת איתך אחרי שחווית אותה? סרט שנשאר איתך אחרי שעזבת את האולם? שיר שאת ממשיכה לשיר גם אחרי שהוא נגמר? משהו שיזכר לשנים?

מה זאת יצירת אמנות בכלל? איזושהי בריחה רגעית מהמציאות, או שאולי דווקא כמוסת זכרון לעתיד, מוצר וירטואלי שמכיל רגש מרוכז, זכר לאהבה שהיתה, שיעור שנלמד בחיים פעם מזמן, ועכשיו הוא חלק אינטגרלי מחיינו?

אמנות אולי לא תשנה את העולם, אבל היא תשנה את האדם (והוא/היא, אולי, בזמנו/ה, ישנה/תשנה את העולם). אבל האמנות הזאת חייבת להיות משהו שבא מהקישקעס. לא משהו מוזמן. לא קר. לא חסר חמלה. אמנות שבאמת תשנה חייבת לבוא מאיכפתיות, מאהבה.

ראיתי כבר כמה סרטים של סלין סיאמה. היא במאית מעניינת. יש לה הבנה של נפש האדם, והיא מוצאת דרכים לדבר על מיניות תוך כדי רגישות מירבית לאהבה המתלווה לכך. כך היה ב"טומבוי" המקסים, ב"חבורת נערות" היפה, וגם ב"חיי כקישוא" (סרט אנימציה יפה שסיאמה כתבה לו את התסריט, אבל לא ביימה). ב"פורטרט של נערה עולה באש" סיאמה עוברת משנות הילדות והנערות של הגיבורות שלה לשנות הנשיות הראשונות, ובהתאמה, הסרט הזה הוא קפיצת מדרגה משמעותית עבורה. לכאורה, זה נסיון מוזר: לדבר על אהבה חד מינית במאה ה-18. ובכלל, הסינופסיס של הסרט לא מעורר תיאבון: אשה, ציירת, מוזמנת כדי לצייר פורטרט של אשה אחרת. האשה שתהיה ציור הזאת מיועדת להתחתן, והחתן מבקש תמונה של הכלה המיועדת. הבעיה: הנערה מסרבת לדגמן עבור הצייר/ת, מכיוון שהיא לא רוצה להתחתן עם המיועד. אז האמא מזמינה את הציירת לצייר בתחבולות – תצאי איתה לטיולים, ואז תציירי מהזכרון.כלומר, לא רק שיש כאן יצירה מוזמנת, תעשייתית, עבור כסף, אלא יש כאן יצירה קרת מחשבה. ודי מהר מתברר ש להמשיך לקרוא