פורטרט של נערה עולה באש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Portrait de la Jeune Fille en Feu)

אז מה זאת אמנות טובה? משמעותית? כזאת שנשארת איתך אחרי שחווית אותה? סרט שנשאר איתך אחרי שעזבת את האולם? שיר שאת ממשיכה לשיר גם אחרי שהוא נגמר? משהו שיזכר לשנים?

מה זאת יצירת אמנות בכלל? איזושהי בריחה רגעית מהמציאות, או שאולי דווקא כמוסת זכרון לעתיד, מוצר וירטואלי שמכיל רגש מרוכז, זכר לאהבה שהיתה, שיעור שנלמד בחיים פעם מזמן, ועכשיו הוא חלק אינטגרלי מחיינו?

אמנות אולי לא תשנה את העולם, אבל היא תשנה את האדם (והוא/היא, אולי, בזמנו/ה, ישנה/תשנה את העולם). אבל האמנות הזאת חייבת להיות משהו שבא מהקישקעס. לא משהו מוזמן. לא קר. לא חסר חמלה. אמנות שבאמת תשנה חייבת לבוא מאיכפתיות, מאהבה.

ראיתי כבר כמה סרטים של סלין סיאמה. היא במאית מעניינת. יש לה הבנה של נפש האדם, והיא מוצאת דרכים לדבר על מיניות תוך כדי רגישות מירבית לאהבה המתלווה לכך. כך היה ב"טומבוי" המקסים, ב"חבורת נערות" היפה, וגם ב"חיי כקישוא" (סרט אנימציה יפה שסיאמה כתבה לו את התסריט, אבל לא ביימה). ב"פורטרט של נערה עולה באש" סיאמה עוברת משנות הילדות והנערות של הגיבורות שלה לשנות הנשיות הראשונות, ובהתאמה, הסרט הזה הוא קפיצת מדרגה משמעותית עבורה. לכאורה, זה נסיון מוזר: לדבר על אהבה חד מינית במאה ה-18. ובכלל, הסינופסיס של הסרט לא מעורר תיאבון: אשה, ציירת, מוזמנת כדי לצייר פורטרט של אשה אחרת. האשה שתהיה ציור הזאת מיועדת להתחתן, והחתן מבקש תמונה של הכלה המיועדת. הבעיה: הנערה מסרבת לדגמן עבור הצייר/ת, מכיוון שהיא לא רוצה להתחתן עם המיועד. אז האמא מזמינה את הציירת לצייר בתחבולות – תצאי איתה לטיולים, ואז תציירי מהזכרון.כלומר, לא רק שיש כאן יצירה מוזמנת, תעשייתית, עבור כסף, אלא יש כאן יצירה קרת מחשבה. ודי מהר מתברר שיצירה כזאת חסרה את הערך הרגשי, הערך שמעבר לצריכה המיידית. לאט לאט, ולזכותה של סיאמה ניתן בהחלט לומר שהקצב של הסרט חופר בנשמה עד שהוא מתיישב אצלי עמוק ולא עוזב, מתפתח כאן סיפור אהבה בין שתי הבנות. וכשיש אהבה למושא היצירה שלך, זה כבר יותר קל, יותר טוב, יותר מרגש.

סיאמה יוצרת כאן סיפור חכם שיש בו בעת ובעונה אחת הבנה מיידית של המתרחש כמו גם סיפור של הסאבטקסט. הציירת ידעה אהבה בעבר, ועכשיו היא לבד, צינית וסגורה לאהבה חדשה. הנערה המיועדת לחתונה עדיין לא אהבה. אחת מחפשת את הריגוש, השניה נפתחת מחדש לרגשות שחשבה שלא תחווה שוב. והכל מתבטא בציור, באמנות. סיאמה משתמשת מעט מאוד במוסיקה, אבל כשזה קורה, זה בעיקר כדי להדגיש את המימד הרגשי של האמנות (הסצינה המוסיקלית המרכזית כאן היא כמו המקבילה של המאה ה-18 לסצינת Diamonds מתוך סרטה הקודם של סיאמה, "חבורת נערות").

אז עכשיו, כשיש רגש, ויש אהבה, ויש ציור יפהפה שנולד מתוך רגש עמוק, האם בכוחו לשנות את המציאות? כי הרי ברגע שהציור יהיה גמור, הנערה הולכת התחתן עם אחר, וסיפור האהבה היפה והסוער הזה מתפוגג. או שהאהבה חיה גם כשהיא לא ממומשת, והציור הוא זכרון של אהבה אמיתית שהיתה?

בגלל שהסרט מתרחש במאה ה-18, התלבושות מחייבות את השחקניות ליציבה מאוד ספיציפית, להליכה מאוד ספיציפית, לפאוזות מאוד ספיציפיות בדיבור, והכל מכניס את הרגש לתבניות, שכאילו חונקות אותו, ודווקא בגלל זה, כשהרגש פורץ הוא מרגש מאוד. סיאמה יוצרת סרט שהוא בעיקרו קאמרי, ובו בעיקר 4 דמויות (שתי הצעירות, האמא, והמשרתת, שגם לה סיפור משני יפה). ועם לוקיישן יפהפה על חוף ים סוער, הסרט הזה חכם, ומאוד מרגש. סרט נפלא.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s