מצטערים שהחמצנו אותך: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sorry We Missed You)

גם הסרט הזה כנראה לא יגיע לישראל, אבל הפעם זה לא בגלל שהמפיצים בישראל לא רוצים. הבמאי לא רוצה.

רוב סרטיו של קן לואץ' הופצו בישראל, רובם גם זוכים לקבלת פנים יפה כאן (ובצדק לטעמי). ומצד שני, קן לואץ' בשנים האחרונות מקצין יותר ויותר בדיעותיו, והוא לא מאוהבי ישראל, אם ננסח את זה בעדינות. הפעם הוא כנראה הצליח למנוע את הקרנתו של הסרט הזה בישראל, מה שהוא לא הצליח לעשות עם סרטיו הקודמים. וחבל.

אחרי תקופה שבה לואץ' הציג עייפות מסוימת ביצירה, ואף הצהיר על פרישה, סרטו הקודם ("אני, דניאל בלייק"), החזיר אותו לכושר, וזכה בהרבה פרסים. גם הסרט החדש, כמו הקודם, הוקרן בפסטיבל קאן, וגם הוא זכה לשבחי הביקורת העולמית. וגם אם היו לי הסתייגויות מכמה מסרטיו הקודמים, הפעם אני מסכים. קן לואץ' עושה סרטים כבר יותר מ-50 שנה. "מצטערים שהחמצנו אותך" הוא מהיותר טובים שלו לטעמי.

קן לואץ' הוא אקטיביסט. חלק קטן מהאקטיביזם הזה מתבטא בפעילות נגד ישראל. החלק העיקרי בפעילות החברתית שלו מתבטא בעשייה קולנועית אכפתית המתארת את קשיי החיים של מעמד הפועלים באנגליה. סרטיו מתארים בעיקר את התקנות והחוקים של הממשלה, וכיצד הם פוגעים בחיים הפשוטים של מר וגברת אנגליה. הטענה שיש לי כלפי חלק מהעבודה של לואץ' היא ההשחרה האוטומטית של פני הממסד, וההצגה המושלמת מדי של האנשים הפשוטים. הכל ברור מדי בסרטיו. המעלה העיקרית של "מצטערים שהחמצנו אותך" לטעמי היא העובדה שהפעם לואץ' מגיע פחות כועס מהרגיל. הרי זה מה שמניע אותו בדרך כלל – הכעס על אלו שלא רואים עד כמה הם פוגעים באנשים הפשוטים בשם החוק העיוור. הפעם לואץ' פשוט נצמד לחיים של משפחה, מתאר את היום יום שלהם בפירוט, ולא ממש מתעסק בצד השני, הצד המדכא. יש כאן כמה סצינות עם המעסיק של הגבר, והוא אכן הרע המוחלט, אבל הפעם החלק הזה של הסרט נדחק הצידה, ומרכז הסרט הוא העבודה היומיומית הסיזיפית של האבא והאמא.אין בעבודה הזאת שום דבר מיוחד. הוא עובד שליחויות בחברה דוגמת פדקס, והיא עובדת סוציאלית שעושה ביקורי בית אצל אנשים חולים ועוזרת להם. לואץ' פשוט עוקב אחרי שגרת היום של שניהם במקביל (בעריכה מדודה שמשאירה את העניין שלי בחיים של שניהם), מבלי להרים את רמת הדרמה בצורה מלאכותית. הבן הגדול מתחיל להיכנס לבעיות, וזה מעלה את רמת הלחץ על השניים. זה טבעי לגמרי, הגיוני לגמרי, אבל החיים של שניהם הופכים לאט לאט לבלתי אפשריים, כי הם מנסים לנהל את החיים שלהם בטלפון. כשכל אחד מהם נמצא בדרך מפה לשם, הם מנסים לכבות שריפות תוך כדי, אבל זה הופך יותר ויותר קשה. הכסף לוחץ, הבוסים לא מבינים, הנער לא מבין, ושניהם נשארים עם החובות, ועם חוסר ההבנה של כל העולם כלפיהם. וזה שובר את הלב. לואץ' בחוכמה פשוט מעמיס עלינו את היום יום השגרתי, ולאט לאט מגביר את הלחץ. גם אנשים טובים נשברים בסוף. ואלו סצינות חונקות. האשה שמתפרצת על הבוס של בעלה, או על הבוסית שלה. והכל בטלפון הסלולרי, באופן פומבי, בתחנת אוטובוס, או בהמתנה לרופא – הבושה מספיק גדולה, ועכשיו היא למול כולם.

לחובתו של הסרט ניתן לומר שמעשיו של הבן לא מספיק מפורטים. יש סצינה ארוכה שבה הוא מצייר גרפיטי עם חבריו, אבל זאת רק ההתחלה, ולא החלק הכי בעייתי. כשמתחילות הבעיות בבית הספר – אלו החלקים החסרים בסרט. ומצד שני, מכיוון שהסרט רק עוקב אחרי החיים של האבא והאמא – בכל זאת יש לזה אפקט.

אלו החיים של האנשים הפשוטים. קשים, בלתי אפשריים, וללא תשובה וישועה. סרט עצוב שמציג ביושרה (לרוב) את מחיר הקפיטליזם. סרט נהדר על אנשים שחיים גם בישראל. אבל אנחנו לא נזכה לראות אותו. חבל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s