בריטני רצה מרתון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Brittany Runs a Marathon)

בפיד הטוויטר שלי מדברים על הסרט הזה כבר קרוב לשנה, מאז בכורתו בפסטיבל סאנדאנס בינואר. התגובות היו יחסית טובות, והסרט כבר הכניס למעלה מ-7 מיליון דולר בקופות בארה"ב מאז שיצא למסכים שם באוגוסט (שזה יפה מאוד לסרט עצמאי דל תקציב). אז הלכתי לראות.

לא כל סרט שמגיע מסאנדאנס עם תשבוחות באמת שווה את זה.

הסיפור הוא פשוט: בחורה קצת כבדת משקל נכנסת לסחרור בנוגע לבריאותה ולמצבה הפרטי בעולם, ומחליטה לקחת על עצמה משימה: להיות מסוגלת לרוץ במרתון של ניו יורק. לא משנה התחרות, העיקר ההשתתפות. להיות מסוגלת לרוץ למעלה מ-42 קילומטר בבת אחת.

הבעיה היא שלפי הסרט הזה, ניו יורק מלאה באנשים נבזיים שמרוכזים בעצמם. אנשים מפלסטיק שאכפת להם רק מאיך שהם נראים כלפי חוץ. פייסבוק. טינדר. כל הרשתות החברתיות האלו. רק מה שמשתקף משם חשוב. לא החיים האמיתיים.וכך הסרט הזה מתהדר בעיצוב אמנותי צבעוני ושמח, בעיצוב תלבושות צבעוני ושמח, בשימוש שמח במסך מפוצל או במילים שנכתבות על המסך כדי שנדע מה בדיוק היא מסמסת או מה היא כתבה בפוסט בפייסבוק – הדבר העיקרי שחשוב הוא איך הכל נראה כלפי חוץ, ופחות איך הדברים הם באמת.

וכך, לבד מהדמות הראשית, כל אחד כאן מקבל להמשיך לקרוא