פסטיבל קורק 2019: אהבה פשוטה

(שם הסרט במקור: Ordinary Love)

אז כמו שאמרתי, אני נמצא באירלנד עכשיו, או ליתר דיוק, בעיר קורק בדרום אירלנד. סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע היחסית קטן הזה השנה היה הדרמה הקטנה הזאת מצפון אירלנד, "אהבה פשוטה". לכאורה, זהו הסרט האידיאלי לפתוח פסטיבל. דרמה קטנה, אנושית, חמה, אוהבת, על מצב לא קל, עם שני שחקנים מפורסמים ומוערכים מאוד, שעומדת לצאת למסכים בקרוב בבריטניה – הכל כאילו מוכן לחווית צפיה מרגשת.

רק שאיכשהו, הלב שלי מסרב להתרגש.

הסיפור, בקצרה: זוג שנשוי כבר למעלה משלושים שנה מתמודד עם מחלת הסרטן של האשה.זהו. אין בסרט הזה הרבה יותר מזה. כרוניקה כמעט יבשה של אשה שמגלה גוש בשד, עוברת דיאגנוזה, ביופסיה, ניתוח להסרת הגידול, ואחרי זה ניתוח לכריתת שני השדיים, שחזור השדיים, והופ, חזרה לחיים הרגילים. הסרט עוקב בשקט אחרי כל השלבים, אחרי ההתמודדות של האשה עם כל הקשיים הפיסיים והנפשיים של הטיפול, אחרי הנסיונות הכנים של הגבר לעזור לה ולתמוך בה למרות ויכוחים שיש בדרך, ואחרי ההשלמה.

שוב, לכאורה הייתי צריך לאהוב את הסרט הזה. כי מעל הכל, יש כאן כנות בעשייה. האשה, בגילומה הנהדר של לסלי מאנווויל, מעבירה כל כך הרבה מבלי לומר הרבה. גם אם הגבר באמת מנסה לתמוך בה, ותמיד לחכות לה בחדר ההמתנה בבית החולים או ליד מיטתה אם מתאפשר, גם אם הוא באמת תומך, בסופו של דבר זאת היא שעוברת את הטיפולים, את הכאבים הפיסיים, את נשירת השיער, את ההקאות. בויכוח המרכזי בסרט הוא אומר לה: אנחנו עוברים את זה ביחד. היא עונה לו: לא, אנחנו לא. אכן, הבדידות של האשה המטופלת עוברת היטב את המסך.

ואז אני צריך להתחיל להסביר למה אני לא מתלהב מהסרט הזה: קודם כל, אף פעם לא ממש התלהבתי מליאם ניסן כשחקן. גם בתפקיד שהביא לו מועמדות לאוסקר, הדמות של אוסקר שינדלר, גם שם חשבתי שהוא קצת צנון יבש. ואני בכלל לא מדבר על קריירת גיבור סרטי האקשן שמצא לעצמו לעת זקנה. אני לא מאוד מחבב את השחקן הזה. ב"אהבה פשוטה" הוא אכן משתדל, ונענה לחזון השקט והצנוע של הבימוי, אבל הבעיה הכי גדולה שלי היא שאני לא האמנתי לאינטראקציה בין שני האנשים כאן. לא האמנתי שאלו נשואים כבר כמה עשורים.

כי אנשים כאלו לא ידברו כל כך הרבה. הם מכירים אחד את השני כל כך טוב, והם ידעו מה השני רוצה להגיד או לעשות לפני שהוא יגיד או יעשה את זה. סצינת הפתיחה של הסרט מראה את הזוג הזה עושה הליכה לאורך תעלה. היא עושה צעד אחד מפתיע והוא מגיב בצחוק. כמו זוג שנפגש לא מזמן, ורק עכשיו יוצאים. אחרי זה, הוא ישב בבית ויגיד שהוא רוצה בירה. האשה תשאל למה לך בירה אחרי הליכה, הרי זה מבטל את כל מה שעשינו עכשיו. כלומר, יש כאן זוג שהכימיה שמשורטטת ביניהם נדמית לי כמו כזאת של זוג אוהב, אבל כמו גם של זוג שלא באמת מכיר אחד את השני כמו שהם היו אמורים. אם הם עושים הליכה כל יום, היא היתה כבר צריכה לדעת שהוא ירצה בירה.

ולכל זה מצטרף בימוי של צמר גפן. למרות שהסרט הזה עוקב בשקט אחרי כל השלבים של המחלה, אין כאן באמת כניסה לפרטי הפרטים. האור צהוב וחם מדי. ישנם כמה סיפורי משנה סימבוליים מדי (היתה להם בת שנפטרה, ויש גם דג באקוואריום. גם הוא מת. הו. ויש גם מטופל נוסף שמתוודע אליהם במהלך הסיפור. הוא סופני. המוות מקיף אותם. הו הו הו). כך יוצא שהסרט הזה אולי מגיע מכוונות טובות, אבל הוא כמו נמנע מבאמת לזעזע, מבאמת להיכנס לרגעים הקשים. הוא מציג אותם, ובורח. יש משהו כמעט מתוק מדי בסיפור הזה. נחמד מדי.

אפילו הצגת הבדידות הזאת של המטופלת, באדיבות המשחק הנהדר לסלי מאנוויל, אפילו זה מטושטש ע"י הבימוי: זה נאמר בפירוש בסרט יותר מפעם אחת, ויש גם סצינת חלום מיותרת שבה היא רואה את עצמה נוסעת ברכבת, ואת בן זוגה נשאר בתחנה. נדמה שהסרט הזה מיועד מראש לערוצים כמו הולמרק, מקומות שבהם לכאורה עוסקים בנושאים חשובים, אבל לא באמת מציגים אותם בכל עוצמתם, כדי לא לזעזע את הקהל.

אז זה היה סרט הפתיחה של הפסטיבל. סרט בריטי שבא מכוונות טובות, אבל מקומו בטלוויזיה, בצפיה לא מחייבת, ולא על מסך קולנוע (הזכויות להקרנת הסרט הזה בישראל נמצאות בידי פורום פילם, אבל אני בספק אם הם יפיצו אותו לקולנוע).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s