פסטיבל קורק 2019: הדו"ח

(שם הסרט במקור: The Report)

איזה בלאגן הסרט הזה.

מאז הבכורה של הסרט הזה בפסטיבל סאנדאנס בתחילת השנה אני שומע וקורא על הסרט הזה בעיקר דברים טובים. אבל, מסתבר, שזה אחד מאותם סרטים שכל כך נהנה מהיותו "חשוב" עד שהוא שוכח שהוא סרט, ולא מאמר אקדמי. "הדו"ח" כושל בכל צומת דרמטית, והוא אולי מעניין, אבל במקום לתפוס את השערות שלי בתסכול, אני רק מסתכל על מה שמתרחש ומצקצק בלשון (במקרה הטוב), או סתם מתכווץ בכסא משברי סצינות שבהיעדר קונטקסט מספק ניתן לתאר אותן כסוג של סנאף.בגדול, הסרט הזה מספר על חקירה של איש צוות של אחת הסנאטוריות בעניין שיטות חקירה אלימות (או בעברית פשוטה יותר: עינויים) שה-CIA השתמש בהן כדי לחלץ מידע מעצורים אחרי אירועי 11 בספטמבר 2001. הסרט עובר שלב שלב בחקירה, ומגלה שוב ושוב שלא משנה מה היא האמת הנוראה, המשחק הפוליטי שוב ושוב ימנע מתוצאות החקירה הזאת להיות מיושמות.

הבעיה הכי גדולה של הסרט הזה היא הקפיצות החוזרות ונשנות שלו בין זמנים. במקום להיות עם החוקר האידאליסט הזה בכל שלב ושלב בחקירה (כמו שקרה, למשל, ב"ספוטלייט"), הסרט הזה חוזר כל הזמן אל האירועים עצמם, מדגים אותם, ואז חוזר אל החוקר. ואפילו החקירה עצמה לא מוצגת בקו כרונולגי. הסרט כל הזמן קופץ קדימה ואחורה בזמן מבלי להיצמד לאחד או שניים או שלושה עצורים ספיציפיים, וכך מוצגים כאן שני אנשים רשעים ואלימים מאוד, שמפעילים שיטות חקירה אכזריות מאוד, מבלי שיש לי אפילו שהות דרמטית להרהר ביני לבין עצמי אם העצור המעונה (זמן המסך הכולל שמוקדש לכל עצור הוא בערך דקה מתוך 120 דקות הסרט) באמת מחזיק מידע שעלול לפגוע באנשים חפים מפשע, ואולי שיטות החקירה האלו קשות אבל נחוצות, או שזאת סתם התאכזרות לשמה. אין לי רגע בסרט הזה של הרהור. יש טובים ויש רעים. ויש טובים שהרעים קונים אותם בכל מיני שיטות (מינויים פוליטיים בעיקר, או הבטחות להצבעות), אבל אין לי אפילו רגע כדי להיות עם הדמות הראשית שחותרת לצדק כי הסרט כל הזמן בורח לפלאשבקים, וקוטע את החוט הדרמטי.

וכך עוברות בסך כל מיני דמויות, ולמרות שאדם דרייבר משתדל להחזיק את ההמשכיות הדרמטית שלו, הסרט מכשיל אותו. יש לו צוות של כמה עוזרים שכמעט ולא אומרים מילה. די מהר הצוות הזה מצטמצם לשניים. בשלב מסוים אחת עוזבת (וזו לא אבידה גדולה, כי היא תורמת מעט מאוד), והוא נשאר עם עוזר אחד. שאין לו שום פונקציה. האופציה ללכת לעיתונות עולה בשלב מאוד מאוחר (דרך דמות בגילומו מת'יו ריס, ששיחק את דניאל אלסברג ב"עיתון" הנהדר של סטיבן ספילברג. איזה הבדל בין הסרט של ספילברג לסרט הזה), וגם אז זה נראה מאוד לא מוסרי. הכל צריך להיות חוקי, בצינורות המקובלים (דרך הדמות של הסנטורית, בגילומה של אנט בנינג, שגם היא משתדלת, אבל הדמות שלה מקבלת מעט מדי זמן מסך כדי להיות אפקטיבית), אבל גם השאלה האם ניתן להילחם בכוחות פוליטיים עצומים שמשחקים מלוכלך בכלים חוקיים נקיים – גם השאלה הזאת לא ממש עולה כאן.

לסרט הזה יש רק אידאל אידיאולוגי אחד – להראות שה-CIA פעל באכזריות לא נחוצה כלפי עצורים, ואח"כ הוא פעל לחבל בחקירה בכל מיני דרכים, חוקיות ולא חוקיות, דרך משחקים פוליטיים, איומים משפטיים, וביצוע פריצות לא חוקיות למחשבים – הוא עשה הכל כדי למנוע מהדו"ח הזה כדי לצאת לאור, וגם לאחר מכן, ה-CIA מנע את יישום הדו"ח. יופי. אבל לסרט הזה אין שום מנוע דרמטי, וכל המאמץ המושקע כאן לא עובר אלי, ונשאר מונח על הבד כמאמר שהוא לא יותר מאוסף נקודות מבולגן. סרט מפוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s