פסטיבל קורק 2019: פאפיצ'ה

(שם הסרט במקור: Papicha)

סרט על זכויות ומעמד האישה באלג'יריה. סרט שזועק זעקה גדולה אל מול אלו שמדברים בשם המסורת והדת, ומגבילים את החיים של הנשים להיות משרתות של הגברים ותו לא. לשמור על צניעות, להתלבש בצורה מסוימת, לעשות ילדים ואוכל, ולא להפריע לגברים. הסרט שמייצג את ישראל אלג'יריה השנה באוסקר.

והוא אכן שווה צפייה, מרגש ועשוי טוב, ועם זאת, הוא לא שלם לטעמי.

התחלת הסרט הזכירה לי קצת את "עונג שבת", סרטם הקצר והיפה של עודד בן נון ומיכל ברזיס ("החיוך האטרוסקי"). הסצינה הראשונה מתארת את גיבורות הסרט, סטודנטיות באוניברסיטה, מתגנבות החוצה מתוך המעונות, ונוסעות במונית לכיוון העיר הגדולה, לבלות. ברור שמדובר במשהו אסור, אבל הן שמחות, מתאפרות, מחליפות בגדים למשהו שנראה נוצץ, צוחקות, נהנות.והסרט רק מתפתח משם. לגיבורת הסרט (בגילומה האנגרטי והמרגש של לינה חודרי) יש תשוקה לבגדים. היא אוהבת לעצב ולתפור שמלות. היא אפילו יוצרת מעין עסק מחתרתי של אופנה מתקדמת מתוך שירותי הנשים בדיסקוטקים שבהם היא וחברותיה מבלות. שם היא מוכרת לחברותיה את השמלות החדשות שהיא תפרה להן כדי שיוכלו לבלות כאוות נפשן.

וכל החלק הראשון של הסרט הוא מסיבה סוחפת של אחוות נשים מידבקת, שמחה, מקסימה, מהנה, אל מול איזשהו משטר מאיים שלאט לאט סוגר עליהן. וזאת הבעיה המרכזית שלי עם הסרט: לרוע האולטימטיבי הזה אין באמת פנים. יש קבוצה של נשים, משגיחות, מכוסות מכף רגל ועד ראש, פניהן לא נראים, והן מדי פעם פורצות אל המעונות ושוברות והורסות, ומיד בורחות. ויש כמובן את הגברים הקיצוניים יותר או פחות. אף אחד מהם הוא לא דמות בסרט (וגם האופציה הרומנטית בהמשך הסיפור לא מפותחת מספיק כדי לתת לדיכוי הזה איזשהו הסבר). וכך, עם כל הרצון הטוב של היוצרות, הסרט הזה הופך לקצת דידקטי.

כי מה רוצות הבנות האלו? קצת חופש, קצת הנאה, קצת אהבה (עם בן זוג אופציונלי, כמו גם אחווה נשית מלבבת). והרוע הזה רק בודק אותן במחסומי משטרה, ומזהיר אותן כל הזמן מתוצאות המוסר המשוקץ שלהן, אבל לא באמת מקבל איזשהו נסיון להסבר או אפילו הבנה.

ואז, אחרי כחצי שעה, קורה משהו פטאלי. מגיעה סצינה שחודרת כל כך עמוק אל נשמתה של הגיבורה, והיא מבוימת כל כך יפה (הבימוי כאן הזכיר לי קצת את מה שאלמודובר עושה בסצינת האסון ב"הכל אודות אמא"), עד שגם אם הרוע ממשיך להיות חסר הסבר, אי אפשר שלא להיות עם הגיבורה מעכשיו והלאה בחיפושה אחרי הצדק.

כי הבימוי כאן אולי נובע מתוך אילוץ, אבל הוא יוצר משהו סוחף: הרי מדובר בבחורה שאוהבת ליצור בגדים. וכדי לא להיגרר לעירום בהחלפת בגדים, הבמאית מוניה מדור החליטה לצלם חלקים לא קטנים מהסרט מקרוב מאוד, ובתזזיתיות מוגברת. אנחנו רואים חלקי גוף, אבל לא ממש מבינים מה אנחנו רואים. והכל זז מהר, וביחד עם הצחוקים, ההקנטות, השמחות, והעצבות הנשית – הסרט הזה מציג נהדר את ההוויה הנשית, גורף אותנו לתוך חייהן של כמה דמויות באלג'יריה, וגורם לנו לשמוח איתן ולבכות איתן למרות שהרוע לא מוסבר כאן.

משם מתפתח סיפור של תצוגת אופנה שגיבורת הסרט מתחילה לתכנן כסוג של מחאה, של צעקה, וכמובן שהמתחים רק עולים, והסכנה רק מתגברת – ומשם אני לגמרי שבוי של הסרט הזה. גיבורת הסרט לא רק מתמרדת נגד הסדר המוכתב של מקומות גבר-אשה, אלא היא ממש נלחמת על מקומה בחברה האלג'יראית (כמה פעמים מוצע לה בסרט לברוח, לחיות באירופה, להגשים את עצמה רחוק מהבית החונק שלה. היא מסרבת) – ואי אפשר שלא לחבק את הגיבורה הזאת.

וכך, למרות שהסרט לא מנסה בכלל להבין את הרוע, שרק מתגבר ככל שהסרט מתקדם, האחווה הנשית המוצגת כאן סוחפת אותי ברגעי השמחה, ומרגשת אותי ברגעים הקשים. סרט יפה וראוי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s