פסטיבל קורק 2019: מחוץ למערכת

(שם הסרט במקור: Systemsprenger)

קשה לי להביע דעה חד משמעית כלפי הסרט הזה. פספסתי אותו בפסטיבל ירושלים, והוא יוקרן בפסטיבל סולידריות. הצלחתי לתפוס אותו בפסטיבל בקורק. הסרט הזה הוא גם נציג גרמניה לאוסקר השנה. מדובר בסרט מעניין, עשוי בכשרון, ועדיין, אני חושב שיש כאן בעיה.במרכז הסרט יש ילדה בת 9. ילדה מופרעת בת 9. ברגעים של התפרצות היא הופכת לחיית אדם. צורחת הכי חזק שאפשר. שוברת. הורסת. מרביצה. אלימה בצורה קיצונית. בלתי ניתנת לשליטה. אלו הם גם הרגעים בסרט שהבימוי מגביר את האפקט. המוסיקה מתגברת (קצבית מאוד, ובאופן מפתיע, גם מוסיקה שמחה). הצילום הופך תזזיתי מאוד. אל תוך המתרחש הבמאית עורכת הבזקים של אירועים שכנראה עוברים בראש של הגיבורה בזמן ההתפרצות. ברור לחלוטין שיש שם, עמוק מאוד בפנים, כאב עצום שמתפרץ בעוצמה אדירה.

אבל מהו אותו כאב? איך, אם בכלל, אפשר לרפא אותו? כאן, לטעמי, הסרט כושל. כבר בתחילת הסרט מוזכר שאסור לגעת בפניה של הילדה. זה מצית אותה בשניה. משהו שקשור בהתעללות שעברה כילדה. מה בדיוק? לא ברור. זה גם לא מטופל במהלך הסרט כולו. האמא היא אשה חלשה. לא עומדת בפני בני זוג מזדמנים (שכנראה אלימים אליה ואל הילדים. יש לגיבורת הסרט עוד אח ואחות קטנים), ובטח לא בפני הילדה עצמה, גיבורת הסרט הקיצונית. לילדה הזאת יש בעיה רצינית של חוסר בגבולות. או שהיא אוהבת מישהו בצורה קיצונית, והיא תדרוש ממנו להיות איתה, ותתחמן ותשקר רק כדי לקבל את מה שהיא רוצה, או שהיא תצרח ותשבור. וגם אלו שמטפלים בה לפעמים נשברים ולא מסמנים לה את הגבולות הנחוצים. והסרט גם נוגע-לא נוגע בשאלה האם הטיפול צריך להיות פסיכיאטרי-תרופתי, או פסיכולוגי (שהרי ברור שהיא מכניסה את הכדורים לפה, ומיד יורקת אותם).

והסרט הזה הוא לופ אינסופי שעוקב אחרי הנסיונות לעזור לה, ואחרי הכשלונות השונים. שוב ושוב ושוב היא מושמת במסגרות שונות, ושוב ושוב ושוב המערכת כושלת. הילדה הזאת נמצאת מחוץ למערכת הסוציאלית, מחוץ ליכולת של המערכת לעזור לה, והסרט הזה כל הזמן נע בין רגעי העדינות שלה לבין רגעי האלימות הקיצונית. הבעיה היא שכמו המערכת, הסרט מבין את הכאב, אמפטי מאוד לילדה, אבל לא באמת יורד לשורש הבעיה, לא באמת מנסה לפתור את הבעיה.

העשייה הקולנועית מרתקת, מציגה את הכאב בצורה נוגעת ללב, עם אנרגיה של בימוי ושל משחק של הילדה (כמו גם כאב של אחד שלאט לאט מבין שאין לו את היכולת לעזור), ומצד שני, הסרט לא באמת מבין את הכאב העצום שהילדה מביעה, לא באמת יורד לשורש הבעיה, וכך יש כאן צעקה גדולה, אבל בלי יכולת אמיתית להכיל את אותה צעקה. סרט מעניין, אבל לא מספק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s