האירי: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Irishman)

ארצות הברית של אמריקה כבית אבות של פושעים.

איזו הפתעה גדולה הסרט הזה. אני לא מתלהב ממרטין סקורסזה בדרך כלל. גלוריפיקציה ומיתולוגיזציה של עולם הפשע – זה לא בשבילי. גם האנרגיה של סקורסזה, ההתלהבות שלו – זה בדרך כלל לא מושך אותי. אבל הפעם מדובר בחיה אחרת לגמרי.

צריך לומר שמדובר בסרט של כשלוש שעות וחצי. המון זמן. לא הרגשתי אותו עובר (אולי רק קצת לקראת הסוף הסרט נסחב קצת, אבל במשך יותר משלוש שעות זה תענוג שאני לא רוצה שייגמר). וזה בעיקר בגלל הבימוי. מרטין סקורסזה הבין שכדי לספר את הסיפור של פרנק שירן, האירי, צריך נשימה ארוכה. וזה "האירי". נשימה ארוכה. הכל נעים, הכל שקט, הכל מעודן. גם הרציחות, גם האלימות הקשה (ויש כאן הרבה מזה) – הכל, אבל הכל, במתק שפתיים. בחיוך. עם אורות חמים. עם מוסיקת ג'אז מלטפת. לפעמים בלי מוסיקה בכלל. בשקט.מרטין סקורסזה מביים את הסרט הזה בנינוחות. מכיר לנו את כל גלריית הדמויות העניפה הזאת, הכל בסבלנות, מבלי לצעוק, בנועם, בשקט, וברגעים שנפסקת המוסיקה – אלו הרגעים הכי מרגשים. הרצח של קנדי, למשל. סצינה בה הכל מפסיק לרגע. רואים את החדשות בטלויזיה, והמומים. כמובן שהכל מוכנס לקונטקסט. בחירתו של קנדי היתה כלי משחק בידי המאפיה, אבל כשהוא נכנס לתפקיד, הילד העשיר הזה (קנדי), הוא עשה מה שהוא רצה. המאפיה לא ממש ניהלה אותו. "האירי" לא מראה שהמאפיה תכננה את הרצח הזה, אבל הוא כן מראה את תגובתו של ג'ימי הופה לחדשות – הוא חוזר לשתות את הקפה שלו. בזמן שכולם עומדים המומים מול הטלויזיה בבית הקפה, הוא חוזר לשולחן שלו.

ג'ימי הופה. הוא בעצם הנושא של הסרט. במשך חלק גדול מהסרט אני צופה ב להמשיך לקרוא