סיפור נישואים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Marriage Story)

חווית הצפיה שלי ב"סיפור נישואים" היתה מבלבלת.

מצד אחד, מדובר בגבר ואשה ברגע הכי חשוף שלהם. הכי אמיתי שלהם. הכי כואב שלהם. מקום שבו הם מודים שהם אוהבים אחד את השני, אבל לא מסוגלים להיות אחד עם השני. לא מסוגלים לקיים את האהבה הזאת.

מצד שני, כל הסביבה המקיפה את הגבר הזה, את האשה הזאת, כולם כל כך מזויפים. לובשים מסכות, משקרים, מתנחמדים ולא דוברים אמת.

ואולי גם הגיבורים עצמם לא תמיד אמיתיים עם עצמם ועם הסביבה. זה מתחיל מהעיסוק של שניהם. היא שחקנית. הוא במאי. הם מתעסקים בעיקר בתיאטרון. אבל הקטע הקצר שאנחנו רואים מההצגה הוא קטע של תיאטרון אוונגארד. כזה שמתעסק בסגנון, פחות בתוכן. בעטיפה ולא במהות.

זה ממשיך מכל הסובבים אותם. אנשי התעשייה של הקולנוע שמתעסקים במושגים מקצועיים שונים ומשונים שרחוקים מאוד מהרגע הרגשי של המשחק, של עצם קיום אמנות הבאת הטקסט הכתוב לכדי קליטה חושית של קהל.

וזה מסתיים בקרב הקשה מאוד של הגירושים. בהשתתפות עורכי הדין. לורה דרן, למשל, בתפקיד עורכת הדין של האשה – היא אומרת לקליינטית שלה שעורך הדין של הגבר הוא "כריש", מרושע. ואז היא תפצח איתו בשיחת מסדרון מנומסת על "איך האישה? ומה שלומך?".אל נוח באומבך התוודעתי בסרט האהוב על ידי הביקורת העולמית "חיים בין השורות". אני זוכר שאני בעיקר נרתעתי מהסרט הזה. שני ההורים שם היו כל כך מרוכזים בעצמם, וזה בא על חשבון הילד. "פרנסס הא" המקסים של אותו במאי התעסק גם הוא בהגשמה עצמית, ובמשא ומתן של זה עם הסביבה, ההתכנות של האפשרות לעשות מה שאתה רוצה כנגד החיים מסביב. ב"סיפור נישואים" יש רצון נואש לביטוי עצמי, אבל לא על חשבון הזולת, אלא מתוך שיתוף עם הזולת. הסצינות בסרט הזה, בחלקן, מאוד ארוכות, והמונולוג שסקרלט ג'והנסון נושאת באחת הסצינות באמת נוגע ללב. בתוך כל שאון החיים, איפה היא? איפה הרצונות שלה? מותר להיות קצת אגואיסטים בחיים. קצת. לא על חשבון הילד והבעל, אלא בנוסף.

אבל זה לא אפשרי. כי כולם מסביב כל כך מזויפים, משקרים כלפי חוץ, והזיוף הזה חודר לעורקים, מרעיל את הנפש, עד שמגיעים לקראת הסוף לסצינת מריבה (ארוכה מאוד גם היא) מרה מאוד וקשה מאוד. דברים איומים נאמרים שם. כל העמדות הפנים של כולם כל הזמן עיוורו את עיניי הגבר הזה והאשה הזאת מלראות את האמת הבסיסית שלהם.

כל הסרט הזה הוא משא ומתן בין האמת לבין הזיוף. את האמת מדגימים אדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון בצורה נוגעת ללב, כמו גם את הדרך שבה הם מאבדים את עצמם לתוך חוסר המודעות לרצונות שלהם, של אחרים. את הזיוף של הסביבה מאוד לא נעים לראות, לחוות. איפה אני אמיתי עם עצמי, ואיפה אני סופג לתוכי את הזיוף של הסביבה, והופך לכל מה שאני לא אוהב בעולם, בעצמי. לרגעים הסרט הזה מאוד נוגע ללב. לרגעים הוא מרתיע אותי. נוח באומבך נע בין סרטים חומציים ("חיים בין השורות") לבין סרטים מלבבים ("פרנסס הא"). "סיפור נישואים" נמצא בתווך. סרט מבלבל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s