סרטי העשור שהלכו לאיבוד

את סיכום השנה שלי העליתי לכאן לפני כמה ימים, אבל יש גם עניין עם סיכום העשור. הבלוג שלי קיים 9 שנים, וכולם מסביבי מסכמים עשור, בוחרים את סרטי העשור שלהם, ועל רוב הסרטים שאהבתי (וגם על כאלו שלא) כתבתי כאן בעשור האחרון. לכאורה, משימה לא קשה לנבור בבלוג שלי אחורה ולבחור בפינצטה את עשר, עשרים, חמישים הסרטים שהכי אהבתי בעשור האחרון.

לכאורה. כי למעשה, כשניגשתי להכין רשימה של סרטים שרציתי להכניס לסיכום העשור, היא מהר מאוד תפחה לכמות שלא יכולתי להשתלט עליה, ובטח לא כזאת שיכולתי לדרג. מהר מאוד זנחתי את הרעיון של מצעד העשור הפרטי שלי. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. החלטתי לעשות משהו קטן הרבה יותר (והרי אני בלוג קטן בסופו של דבר): החלטתי לרכז רשימה קצרה של סרטים שאהבתי בעשור האחרון, סרטים שהלכו לאיבוד. סרטים שלהרגשתי לא קיבלו את הכבוד שהם ראויים לו מכל מיני סיבות. לאו דווקא רשימה של הסרטים הכי טובים לטעמי בעשור האחרון, אלא יותר רשימה של סרטים שהייתי שמח לפגוש בהם בהקרנה סינמקטית מקרית, או אפילו, רחמנא ליצלן, בהקרנה טלויזיונית, למרות שאת הסרטים האלו קשה למצוא אפילו בספריות האינסופיות של ה-VOD של הנטפלקיסים למינהו.

אז להלן רשימה של עשרה סרטים שמאוד אהבתי בעשור האחרון, והם מתחבאים טוב טוב, ואולי כדאי לנקות קצת את האבק ולהוציא אותם לאור, שוב: להמשיך לקרוא

סיכום שנת 2019 בקולנוע

שנה טובה.

היתה ממש שנה טובה. שנה עם כמה וכמה סרטים מצוינים. ממש מצוינים. ובאמצע, סתם סרטים טובים, מעניינים. והפעם ההיצע הזה היה (ברובו) גם זמין לצופים של הקולנוע. בקולנוע. בימים שבהם הויכוח על נטפליקס רק הופך סוער יותר, גם נטפליקס הבינו שהפצה בקולנוע, גם אם מצומצמת, היא זאת שתביא את הסרט לכדי דיבור. והם כבר התחילו למיין בעצמם – סרט שהם רוצים ביקרו – הם ישלחו להפצה מסחרית (עדיין תחת הגבלות לא מעטות, ולהפצה מוגבלת מאוד, ובכל זאת), וסרט שהם יודעים שהוא לא משהו הם ישלחו ישר אל תוך הספריה הבלתי נגמרת שלהם.

אבל זה לא רק נטפליקס. איכשהו התקבצו אל השנה כמה וכמה סרטים ממש מצוינים, והם אפילו מצאו את הקהל שלהם. ומצד שני, היו גם עוד כמה סרטים שעדיין נגנזים, מכל מיני סיבות. השנה היה לי קל למדי להכין שתי רשימות של סרטים שהכי אהבתי – סרטים שאהבתי והופצו, וסרטים שאהבתי וראיתי בהקרנות בודדות, אבל לא הגיעו להקרנות מסחריות סדירות.

אז מתחילים.

אלו הם עשרת הסרטים שהכי אהבתי ב-2019 מבין אלו שהופצו הם: להמשיך לקרוא

המורה לאנגלית: הביקורת

זה ההבדל בין מקצוען שיודע בדיוק מה שהוא עושה, לבין חובבן, שמאלתר ומקווה לטוב. במקרה הזה, זה אותו בנאדם…

לפני 6 שנים הגיע מישהו משום מקום ועשה סרט אחד נהדר שזכה בפרסים וגם בהצלחה ראויה. "בית לחם" היה סרט שלקח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסתכל עליו מבפנים, עם ידע עמוק והכרה של כל הנפשות הפועלות, כמו גם היכולת המרשימה לקחת את האינטרסים המתנגשים באדמה הזאת ולהפוך אותה לסרט אקשן ממריץ אדרנלין, מותח, מרתק, וגם מרגש.

אז מה עושה הוליווד עם כל כוכב חדש שמגיע פתאום לפסטיבלים? מציעה לו עוד מאותו הדבר. אז הנה יובל אדלר חוזר, שוב עם סרט ריגול, שוב עם הקשר ישראלי, אבל הפעם נדמה שיש כאן עבודה מחופפת. הרי "בית לחם" התבסס על תחקיר מעמיק ותסריט מפורט של יובל אדלר ושל עלי וואקד. הפעם כל הדמויות כאן מחוקות, ללא עבר, לא ממש ברורות, לא לי בקהל, ואולי גם לא לעצמן.

שוט הסיום של הסרט משאיר אותי תוהה האם היתה כאן תקלה טכנית. "המורה לאנגלית" נגמר כאילו באמצע משפט. כאילו באמצ

פוף…The End.

מה שמוכיח שהפעם לא המתח והאקשן היו העניין כאן. אדלר ביסס כאן את הסרט על ספר, על חומר מקור אחר, אבל אני, שלא קראתי את הספר, לא ממש יודע מה היה שם. אני יודע מה יש בסרט. מתח אין כאן, כי למרות המיומנות הטכנית המוכחת של אדלר אין כאן דמויות. הסרט מנסה ל להמשיך לקרוא

פצצה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Bombshell)

והם חיו באושר ועושר, ולא היו עוד הטרדות מיניות לעולם (ואם היו, האשם נבעט חיש קל מעבודתו).

"פצצה", הסרט החדש בכיכובן של מרגו רובי, ניקול קידמן, ושרליז ת'רון, דן בנושא ההטרדות המיניות במקום העבודה, ומספר סיפור אמיתי וחשוב מהעבר הממש טרי, אבל לא רק שהוא מרדד את הדיון לכדי סיפור אגדה הוליוודי בידורי חביב, אלא שהוא כאילו מספר סיפור שאומר: תשמעו משהו, היה גבר אחד בעמדת כוח שעשה משהו לא ראוי. הוא נענש. זהו. הכל בסדר. חזרה לשגרה. וכמובן שברור שלא כך הדבר.הרי בסוף הסרט, בישיבה האחרונה של רוג'ר איילס, המטריד, עם הממונה עליו, הסיבה שהוא מפוטר היא לא בגלל שהוא הטריד, אלא בגלל ש"אין קונים לסיפור שלך עכשיו". כלומר, זאת האוירה הציבורית שתפגע קשות בהכנסה הכלכלית שלנו – זאת הסיבה היחידה שאתה מפוטר (עם חבילת פיצויים נאה מאוד). לא בגלל שהטרדת מינית בנות, נשים צעירות, בעמדות נחותות ממך. לא בגלל שניצלת את הכוח שלך, את הכסף שלך, את המעמד שלך. מה פתאום. אם "מי טו" ידעך בשלב מסוים, יהיה אפשר אפילו להחזיר אותו לעבודה. את הנורמה הזאת חזרה. הכל בסדר. תמשיכו לעבוד. אפילו תמשיכו להטריד. רק שלא יגלו.

וכסרט בידורי, שבאמת שם דגש על האלמנט הבידורי, הקליפי, הכיפי – זה מכעיס אותי. זה מקומם אותי. במקום להתייחס ברצינות לסיפור רציני וכואב שהתרחש באמת, הסרט הזה בוחר להתרכז בטריקים קולנועיים כאילו "מגניבים", אבל כאלו שלוקחים את כל הפוקוס ותשומת הלב של הצופים, ובכך מורידים מהחשיבות של הסיפור עצמו.

את הסרט הזה, אם כבר הוא קיים בצורה שבה הוא קיים, היה צריך ל להמשיך לקרוא

הסוסיתא של הרצל: הביקורת

איזה בלגן, הסרט הזה.

באחת הסצינות בסרט נשאלת בכיתה השאלה: מהי ציונות. אחת התשובות של התלמידים משדרות היא: להישאר בשדרות, ולא לעזוב. למרות הקסאמים. למרות החיים הקשים. כמה אירוני, ובעיקר עצוב, שהסרט הזה בורח משדרות בעצמו. הרי אוולין הגואל, שמשחקת כאן גרסה גרוטסקית של מירי רגב, הקומיסרית לענייני תרבות, מצנזרת את כל מה שלא מראה את החיים בשדרות מצידם היפה, והיא מסמלת את חלק גדול מהרעות החולות של הסרט הבעייתי הזה.כי לכאורה יש כאן סרט על מורה לקולנוע מתל אביב שמגיע לשדרות והלב שלו נשבה בחיי הנוער הקשים במקום קשה. עוד "מוטלים בספק" אחד. וגם אם היו לי בעיות עם הסרט ההוא עם רן דנקר, ב"מוטלים בספק" היה הרבה יותר אמת ואותנטיות מאשר בבדיחה העצובה הזו שנקראת "הסוסיתא של הרצל". כי, בסופו של דבר, הסרט הזה מבקש ללמד אותנו על ציונות. רק שהוא יורה כדורי סרק, ולא פוגע.

כי בניית הדרמה כאן חסרת כשרון מינימלי, וחסרת כל אפקטיביות. לכאורה, הסרט באמת מנסה ללמד אותי על החיים הקשים בשדרות. אבל כל נסיון ל להמשיך לקרוא

לקראת 2020 בקולנוע הישראלי: סקירה

כבכל שנה, אני מנסה להסתכל קצת קדימה, אל הסרטים הישראלים שנמצאים עכשיו בחדר עריכה, ואמורים להיחשף לקהל הרחב בשנה הבאה. אני צריך לומר שהפעם התחקיר לקראת הפוסט הזה היה קצת יותר קשה מהרגיל, כי היה נדמה לי שמלבד שניים-שלושה פרויקטים, שאר הסרטים בתהליך עבודה שנתקלתי בהם נדמים לי או לא מאוד מעניינים, או כאלו שנמצאים ברגרסיה לקולנוע הישראלי של שנות ה-80, שם המבט על הסכסוך הפוליטי בינינו לבין הפלסטינים היה קצת חד מימדי מדי. מה גם שיש כמה סרטים שהזכרתי בסקירות קודמות ומתעכבים יותר מהצפוי, כמו "בתולים" של מאור זגורי, ו"אסיה" של רותי פרי-בר (שניהם מאוד מסקרנים אותי, אבל גם כבר מתחילים להדאיג אותי בעיכוב הקצת ארוך מדי שלהם). כמו-כן, אני צריך להזכיר שעל המדף עדיין עומדים כמה סרטים שכבר נחשפו לקהל הרחב בהקרנות ספורדיות, ועדיין מחכים להפצה רחבה, כמו "מאמי" המצוין של קרן ידעיה, "קולות רקע" היפהפה של יבגני רומן, ו"היום שאחרי לכתי" המרגש של נמרוד אלדר. כך שהמבט שלי הפעם הוא אולי במודע לטווח קצת יותר ארוך, אבל עם קצת חשש.

כי כן, יש כמה סרטים מעניינים על הפרק, אבל הם מעטים מדי, ומכיוון שנדמה לי שסצינת הפסטיבלים העולמית קצת התעייפה מהקולנוע הישראלי, ההצלחה הקופתית הבאה מוטלת בספק.

ובכל זאת, אלו הם הפרויקטים המסקרנים של הקולנוע הישראלי ב-2020:

טליה לביא – נפש פתלתלה

6 שנים אחרי ה להמשיך לקרוא

האפיפיורים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Two Popes)

הפתעה מאוד נעימה היתה לי הצפייה בסרט הזה. יש כאן, בבסיסו, סרט תיאטרלי על דיון אינטלקטואלי בין 2 דמויות. שני שחקנים, וסרט אחד. נשמע כמו אתגר לא פשוט. פרננדו מיירלס, שעבר דרך ארוכה מאז "עיר האלוהים" מלפני כמעט 20 שנה, יודע למצוא את הגרעין של הדיון, אבל גם יודע להפוך את הסרט לקולנועי, לקחת אותי למסע שברגעים מסוימים שאלתי את עצמי לאן הוא בדיוק הולך, אבל בסופו של דבר יש כאן סרט חכם מאוד, מעניין מאוד, ועם לא מעט רגש מפתיע.

כל אדם שמנהיג מדינה צריך לראות את הסרט הזה. כל מפקד. כל בוס. כל אחד שמנהל קבוצה של אנשים. כל אחד צריך לזכור שגם הוא בן אדם. גם הוא טועה. טעויות קשות לפעמים. גורליות. אבל אנושיות. כל אחד צריך ללמוד לקחת אחריות על הטעויות שלו, ומתוך האחריות הזאת ללמוד לתקן את הטעויות כדי לפעול יותר טוב בעתיד. אין אחד שהוא מורם מעם. גם מנהל. גם בוס. גם קצין. גם ראש ממשלה. גם אפיפיור.

גם ראש ממשלה.כל אחד צריך לזכור את מגבלותיו, לוותר, לחמול על כבודו, לנצל את הכבוד שאנשים רוחשים לו מתוקף מעמדו כדי באמת לעזור לאנשים, באמת להקשיב להם, באמת להקרין חמלה ואהבה שתדביק את האנשים שעובדים עבורך, עבור כולם, ולפזר אנרגיה טובה.

הנה לכם סיפור אמיתי. הסרט מתחיל בבחירות. יושבים להם כמרים וקרדינלים ומחליטים על האפיפיור הבא. יש שתי גישות: השמרני כנגד הרפורמטור. פרננדו מיילרס מוציא אותי משיווי משקלי ב להמשיך לקרוא