סרטי העשור שהלכו לאיבוד

את סיכום השנה שלי העליתי לכאן לפני כמה ימים, אבל יש גם עניין עם סיכום העשור. הבלוג שלי קיים 9 שנים, וכולם מסביבי מסכמים עשור, בוחרים את סרטי העשור שלהם, ועל רוב הסרטים שאהבתי (וגם על כאלו שלא) כתבתי כאן בעשור האחרון. לכאורה, משימה לא קשה לנבור בבלוג שלי אחורה ולבחור בפינצטה את עשר, עשרים, חמישים הסרטים שהכי אהבתי בעשור האחרון.

לכאורה. כי למעשה, כשניגשתי להכין רשימה של סרטים שרציתי להכניס לסיכום העשור, היא מהר מאוד תפחה לכמות שלא יכולתי להשתלט עליה, ובטח לא כזאת שיכולתי לדרג. מהר מאוד זנחתי את הרעיון של מצעד העשור הפרטי שלי. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. החלטתי לעשות משהו קטן הרבה יותר (והרי אני בלוג קטן בסופו של דבר): החלטתי לרכז רשימה קצרה של סרטים שאהבתי בעשור האחרון, סרטים שהלכו לאיבוד. סרטים שלהרגשתי לא קיבלו את הכבוד שהם ראויים לו מכל מיני סיבות. לאו דווקא רשימה של הסרטים הכי טובים לטעמי בעשור האחרון, אלא יותר רשימה של סרטים שהייתי שמח לפגוש בהם בהקרנה סינמקטית מקרית, או אפילו, רחמנא ליצלן, בהקרנה טלויזיונית, למרות שאת הסרטים האלו קשה למצוא אפילו בספריות האינסופיות של ה-VOD של הנטפלקיסים למינהו.

אז להלן רשימה של עשרה סרטים שמאוד אהבתי בעשור האחרון, והם מתחבאים טוב טוב, ואולי כדאי לנקות קצת את האבק ולהוציא אותם לאור, שוב:

סיכום שנת 2019 בקולנוע

שנה טובה.

היתה ממש שנה טובה. שנה עם כמה וכמה סרטים מצוינים. ממש מצוינים. ובאמצע, סתם סרטים טובים, מעניינים. והפעם ההיצע הזה היה (ברובו) גם זמין לצופים של הקולנוע. בקולנוע. בימים שבהם הויכוח על נטפליקס רק הופך סוער יותר, גם נטפליקס הבינו שהפצה בקולנוע, גם אם מצומצמת, היא זאת שתביא את הסרט לכדי דיבור. והם כבר התחילו למיין בעצמם – סרט שהם רוצים ביקרו – הם ישלחו להפצה מסחרית (עדיין תחת הגבלות לא מעטות, ולהפצה מוגבלת מאוד, ובכל זאת), וסרט שהם יודעים שהוא לא משהו הם ישלחו ישר אל תוך הספריה הבלתי נגמרת שלהם.

אבל זה לא רק נטפליקס. איכשהו התקבצו אל השנה כמה וכמה סרטים ממש מצוינים, והם אפילו מצאו את הקהל שלהם. ומצד שני, היו גם עוד כמה סרטים שעדיין נגנזים, מכל מיני סיבות. השנה היה לי קל למדי להכין שתי רשימות של סרטים שהכי אהבתי – סרטים שאהבתי והופצו, וסרטים שאהבתי וראיתי בהקרנות בודדות, אבל לא הגיעו להקרנות מסחריות סדירות.

אז מתחילים.

אלו הם עשרת הסרטים שהכי אהבתי ב-2019 מבין אלו שהופצו הם:

המורה לאנגלית: הביקורת

זה ההבדל בין מקצוען שיודע בדיוק מה שהוא עושה, לבין חובבן, שמאלתר ומקווה לטוב. במקרה הזה, זה אותו בנאדם…

לפני 6 שנים הגיע מישהו משום מקום ועשה סרט אחד נהדר שזכה בפרסים וגם בהצלחה ראויה. "בית לחם" היה סרט שלקח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסתכל עליו מבפנים, עם ידע עמוק והכרה של כל הנפשות הפועלות, כמו גם היכולת המרשימה לקחת את האינטרסים המתנגשים באדמה הזאת ולהפוך אותה לסרט אקשן ממריץ אדרנלין, מותח, מרתק, וגם מרגש.

אז מה עושה הוליווד עם כל כוכב חדש שמגיע פתאום לפסטיבלים? מציעה לו עוד מאותו הדבר. אז הנה יובל אדלר חוזר, שוב עם סרט ריגול, שוב עם הקשר ישראלי, אבל הפעם נדמה שיש כאן עבודה מחופפת. הרי "בית לחם" התבסס על תחקיר מעמיק ותסריט מפורט של יובל אדלר ושל עלי וואקד. הפעם כל הדמויות כאן מחוקות, ללא עבר, לא ממש ברורות, לא לי בקהל, ואולי גם לא לעצמן.

שוט הסיום של הסרט משאיר אותי תוהה האם היתה כאן תקלה טכנית. "המורה לאנגלית" נגמר כאילו באמצע משפט. כאילו באמצ

פוף…The End.

מה שמוכיח שהפעם לא המתח והאקשן היו העניין כאן. אדלר ביסס כאן את הסרט על ספר, על חומר מקור אחר, אבל אני, שלא קראתי את הספר, לא ממש יודע מה היה שם. אני יודע מה יש בסרט. מתח אין כאן, כי למרות המיומנות הטכנית המוכחת של אדלר אין כאן דמויות. הסרט מנסה ל

פצצה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Bombshell)

והם חיו באושר ועושר, ולא היו עוד הטרדות מיניות לעולם (ואם היו, האשם נבעט חיש קל מעבודתו).

"פצצה", הסרט החדש בכיכובן של מרגו רובי, ניקול קידמן, ושרליז ת'רון, דן בנושא ההטרדות המיניות במקום העבודה, ומספר סיפור אמיתי וחשוב מהעבר הממש טרי, אבל לא רק שהוא מרדד את הדיון לכדי סיפור אגדה הוליוודי בידורי חביב, אלא שהוא כאילו מספר סיפור שאומר: תשמעו משהו, היה גבר אחד בעמדת כוח שעשה משהו לא ראוי. הוא נענש. זהו. הכל בסדר. חזרה לשגרה. וכמובן שברור שלא כך הדבר.הרי בסוף הסרט, בישיבה האחרונה של רוג'ר איילס, המטריד, עם הממונה עליו, הסיבה שהוא מפוטר היא לא בגלל שהוא הטריד, אלא בגלל ש"אין קונים לסיפור שלך עכשיו". כלומר, זאת האוירה הציבורית שתפגע קשות בהכנסה הכלכלית שלנו – זאת הסיבה היחידה שאתה מפוטר (עם חבילת פיצויים נאה מאוד). לא בגלל שהטרדת מינית בנות, נשים צעירות, בעמדות נחותות ממך. לא בגלל שניצלת את הכוח שלך, את הכסף שלך, את המעמד שלך. מה פתאום. אם "מי טו" ידעך בשלב מסוים, יהיה אפשר אפילו להחזיר אותו לעבודה. את הנורמה הזאת חזרה. הכל בסדר. תמשיכו לעבוד. אפילו תמשיכו להטריד. רק שלא יגלו.

וכסרט בידורי, שבאמת שם דגש על האלמנט הבידורי, הקליפי, הכיפי – זה מכעיס אותי. זה מקומם אותי. במקום להתייחס ברצינות לסיפור רציני וכואב שהתרחש באמת, הסרט הזה בוחר להתרכז בטריקים קולנועיים כאילו "מגניבים", אבל כאלו שלוקחים את כל הפוקוס ותשומת הלב של הצופים, ובכך מורידים מהחשיבות של הסיפור עצמו.

את הסרט הזה, אם כבר הוא קיים בצורה שבה הוא קיים, היה צריך ל

הסוסיתא של הרצל: הביקורת

איזה בלגן, הסרט הזה.

באחת הסצינות בסרט נשאלת בכיתה השאלה: מהי ציונות. אחת התשובות של התלמידים משדרות היא: להישאר בשדרות, ולא לעזוב. למרות הקסאמים. למרות החיים הקשים. כמה אירוני, ובעיקר עצוב, שהסרט הזה בורח משדרות בעצמו. הרי אוולין הגואל, שמשחקת כאן גרסה גרוטסקית של מירי רגב, הקומיסרית לענייני תרבות, מצנזרת את כל מה שלא מראה את החיים בשדרות מצידם היפה, והיא מסמלת את חלק גדול מהרעות החולות של הסרט הבעייתי הזה.כי לכאורה יש כאן סרט על מורה לקולנוע מתל אביב שמגיע לשדרות והלב שלו נשבה בחיי הנוער הקשים במקום קשה. עוד "מוטלים בספק" אחד. וגם אם היו לי בעיות עם הסרט ההוא עם רן דנקר, ב"מוטלים בספק" היה הרבה יותר אמת ואותנטיות מאשר בבדיחה העצובה הזו שנקראת "הסוסיתא של הרצל". כי, בסופו של דבר, הסרט הזה מבקש ללמד אותנו על ציונות. רק שהוא יורה כדורי סרק, ולא פוגע.

כי בניית הדרמה כאן חסרת כשרון מינימלי, וחסרת כל אפקטיביות. לכאורה, הסרט באמת מנסה ללמד אותי על החיים הקשים בשדרות. אבל כל נסיון ל

לקראת 2020 בקולנוע הישראלי: סקירה

כבכל שנה, אני מנסה להסתכל קצת קדימה, אל הסרטים הישראלים שנמצאים עכשיו בחדר עריכה, ואמורים להיחשף לקהל הרחב בשנה הבאה. אני צריך לומר שהפעם התחקיר לקראת הפוסט הזה היה קצת יותר קשה מהרגיל, כי היה נדמה לי שמלבד שניים-שלושה פרויקטים, שאר הסרטים בתהליך עבודה שנתקלתי בהם נדמים לי או לא מאוד מעניינים, או כאלו שנמצאים ברגרסיה לקולנוע הישראלי של שנות ה-80, שם המבט על הסכסוך הפוליטי בינינו לבין הפלסטינים היה קצת חד מימדי מדי. מה גם שיש כמה סרטים שהזכרתי בסקירות קודמות ומתעכבים יותר מהצפוי, כמו "בתולים" של מאור זגורי, ו"אסיה" של רותי פרי-בר (שניהם מאוד מסקרנים אותי, אבל גם כבר מתחילים להדאיג אותי בעיכוב הקצת ארוך מדי שלהם). כמו-כן, אני צריך להזכיר שעל המדף עדיין עומדים כמה סרטים שכבר נחשפו לקהל הרחב בהקרנות ספורדיות, ועדיין מחכים להפצה רחבה, כמו "מאמי" המצוין של קרן ידעיה, "קולות רקע" היפהפה של יבגני רומן, ו"היום שאחרי לכתי" המרגש של נמרוד אלדר. כך שהמבט שלי הפעם הוא אולי במודע לטווח קצת יותר ארוך, אבל עם קצת חשש.

כי כן, יש כמה סרטים מעניינים על הפרק, אבל הם מעטים מדי, ומכיוון שנדמה לי שסצינת הפסטיבלים העולמית קצת התעייפה מהקולנוע הישראלי, ההצלחה הקופתית הבאה מוטלת בספק.

ובכל זאת, אלו הם הפרויקטים המסקרנים של הקולנוע הישראלי ב-2020:

טליה לביא – נפש פתלתלה

6 שנים אחרי ה

האפיפיורים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Two Popes)

הפתעה מאוד נעימה היתה לי הצפייה בסרט הזה. יש כאן, בבסיסו, סרט תיאטרלי על דיון אינטלקטואלי בין 2 דמויות. שני שחקנים, וסרט אחד. נשמע כמו אתגר לא פשוט. פרננדו מיירלס, שעבר דרך ארוכה מאז "עיר האלוהים" מלפני כמעט 20 שנה, יודע למצוא את הגרעין של הדיון, אבל גם יודע להפוך את הסרט לקולנועי, לקחת אותי למסע שברגעים מסוימים שאלתי את עצמי לאן הוא בדיוק הולך, אבל בסופו של דבר יש כאן סרט חכם מאוד, מעניין מאוד, ועם לא מעט רגש מפתיע.

כל אדם שמנהיג מדינה צריך לראות את הסרט הזה. כל מפקד. כל בוס. כל אחד שמנהל קבוצה של אנשים. כל אחד צריך לזכור שגם הוא בן אדם. גם הוא טועה. טעויות קשות לפעמים. גורליות. אבל אנושיות. כל אחד צריך ללמוד לקחת אחריות על הטעויות שלו, ומתוך האחריות הזאת ללמוד לתקן את הטעויות כדי לפעול יותר טוב בעתיד. אין אחד שהוא מורם מעם. גם מנהל. גם בוס. גם קצין. גם ראש ממשלה. גם אפיפיור.

גם ראש ממשלה.כל אחד צריך לזכור את מגבלותיו, לוותר, לחמול על כבודו, לנצל את הכבוד שאנשים רוחשים לו מתוקף מעמדו כדי באמת לעזור לאנשים, באמת להקשיב להם, באמת להקרין חמלה ואהבה שתדביק את האנשים שעובדים עבורך, עבור כולם, ולפזר אנרגיה טובה.

הנה לכם סיפור אמיתי. הסרט מתחיל בבחירות. יושבים להם כמרים וקרדינלים ומחליטים על האפיפיור הבא. יש שתי גישות: השמרני כנגד הרפורמטור. פרננדו מיילרס מוציא אותי משיווי משקלי ב

קצין ומרגל: הביקורת

(שם הסרט במקור: J'accuse)

השיח העיקרי סביב הסרט הזה נוגע לבמאי שלו, רומן פולנסקי. מבחינתי, פולנסקי לא ממש נמצא בסרט.כלומר, כן, בוודאי שהוא נמצא. הוא אפילו מופיע בעצמו לרגע קט (בתפקיד ניצב. ללא שורת דיאלוג). עמנואל סנייה, אשתו של פולנסקי, מופיעה גם היא בסרט, אבל בתפקיד משנה קטן. והעובדה שרומן פולנסקי עצמו כבר בן 86 ניכרת לעיתים בסגנון הבימוי – המעברים לסצינות הפלאש-בק הם כאלו שחשבתי שכבר נכחדו מהקולנוע (מעבר לזמן עבר דרך הטשטשות התמונה, וחזרה לזמן ההווה דרך טשטוש חוזר – זה טריק ישן שכבר נעלם ולא קיים בקולנוע. אבל פולנסקי הוא ורי אולד סקול). גם השימוש במוסיקה כאן מוגזם ומאוד לא אלגנטי.

אבל כל זה לא מנע ממני להנות מהסרט הזה. כי, לפחות על פני השטח, פולנסקי לא מדבר על עצמו. למעשה, במהלך הצפיה לא חשבתי על כל הסיפור הזה מסביב לדמותו השנויה במחלוקת של פולנסקי. אני בכלל חשבתי על מה שקורה עכשיו בישראל, למשל. אני חשבתי על מערכות שלטון מושחתות ומסואבות שעושות כל שעולה ביכולתן, כל מה שניתן, כל מה שחוקי ולא חוקי – רק כדי לשמר את כוחן, את מעמדן. בכל מחיר.

הרי הסרט הזה מספר על פרשת דרייפוס. כיתובית בתחילת הסרט אומרת – כל דבר שתראו בסרט הוא

ג'וקר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Joker)

צריך לומר מראש: לא התכוונתי לראות את הסרט הזה בכלל. בכל 9 השנים שהבלוג הזה קיים, לא כתבתי בכלל על סרטי גיבורי על. אפילו לא על אחד. לא ראיתי אותם. הם לא מעניינים אותי. מבחינתי, איירון-ספיידר-באט-סופר מן הוא אותו מן. מישהו עם איזשהם כוחות שצריך למנוע מרעים להשתלט על העולם (פעם מישהו אמר לי: זה לא נכון. באטמן, למשל, לא יכול לעוף. אמרתי: מה, לא? ואז חשבתי: אז בשביל מה יש לו גלימה? רגע, יש לו גלימה?).

לא גדלתי על גיבורי על. הם לא מעניינים אותי. אני לא מכיר שום דבר מסיפור הרקע שלהם, או למה, וכמה, ואיך, ולא אכפת לי בכלל מהם. אני מתעניין בסרטים על אנשים עשויים בשר ודם, לא מפלדה. אז איזשהו סרט על איזושהי דמות מאחד ה"מנים" האלו – זה לא בטווח הרשתית שלי בכלל.

אבל אז הסרט הזה זכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה, מה שגרם לי לחשוב שאולי יש כאן משהו בכל זאת. ומכל מיני כיוונים כל הזמן אמרו לי: אתה לא צריך לדעת שום דבר על ה"מנים" האלו בשביל להבין את הסרט הזה. נכון שה"ג'וקר" הוא אוריג'ין סטורי של אחת הדמויות מהקומיקס, אבל תיקח את זה כמו סיפור על בן אדם רגיל.

גם ככה היה קשה לשכנע אותי, ואפילו באוטובוס בדרך לקולנוע כבר חשבתי לרדת, להסתובב, ולחזור הביתה (כי גשם, ומתחיל להיות קר…), אבל כבר הייתי בדרך, אז כבר המשכתי.

אני צריך לומר שבערך לפני עשור ראיתי את סרט גיבורי העל היחיד שלי. זה היה השני בסדרת באטמן של כריסטופר נולאן. זה עם הית' לדג'ר. זה שקיבל את האוסקר על משחקו בסרט הזה אחרי מותו. זה שחשבתי עליו: אכן סרט טוב, אבל יש שם הרבה דברים שלא הבנתי. את השלישי לא ראיתי. וגם את כל השאר לא ראיתי. אבל מה שאני זוכר מ"האביר האפל" (ככה קראו לסרט הזה?) הוא את תצוגת המשחק חסרת הפחד של לדג'ר (אוסקר מוצדק לטעמי). את הפנים המפחידות של השטן שהיה הג'וקר בסרט הזה. והנה מגיע הסרט הזה, "ג'וקר", ועושה מהלך מעניין: מנסה לגרום לי לאמפטיה לטרוריסט המפחיד הזה. מנסה לגרום לי להבין אותו, גם אם לא לסלוח לו. זה מהלך דרמטי שאני מחבב. מהלך דרמטי נועז שמנסה להבין את הרוע, גם אם לא להצדיק אותו.לטעמי, ההצלחה של הסרט הזה היא חלקית בלבד (אני מתכוון, ההצלחה הדרמטית. על ההצלחה הקופתית הגדולה שלו אי אפשר להתווכח). נתחיל בזה שאני לא ממש

ידיד הדייגים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Fisherman's Friends)

אני מודה שבאתי לסרט עם ציניות מובנה. עוד סרט שמנסה בכוח להתנחמד אלי. אבל אני אוהב את הנחמדות הבריטית, אז חשבתי שאולי בכל זאת יש שם משהו. והתשובה היא כפולה: מצד אחד, חלק לא קטן מהסרט נדמה לי כמו הגרסה המאוד מגושמת של "ברוכים הבאים לצפון" של דני בון הצרפתי – הסנובים הקרים מהעיר הגדולה נכבשים בחום של הכפריים. אבל מצד שני, חלק לא קטן מהסרט אכן מתרכז בקסם של אותם כפריים, והקסם הזה אכן נראה אותנטי, והוא אכן כובש אותי.רוב האינטראקציות בין העירוניים הטפשים לבין הכפריים האנושיים והחמים מבוימות ברישול, יוצרות סצינות כמעט לא נעימות לצפייה. במקרים מסוימים יש לחיצה מאוד לא אינטלגנטית על האלמנט הקומי (כל חבריו של הדמות הראשית נדמות כקריקטורות של אנשים ולא כדמויות אמינות. אני מניח שהדבר נעשה כדי ליצור ניגוד חריף לחום האנושי של הכפריים, אבל זה מוגזם מדי). במקרים אחרים, יש נגיעה לא אלגנטית של בימוי שמפספסת את האמת הכואבת שיוצאת מתוך השירים של האנשים האלו (למשל, בסצינה בחברת התקליטים: הם שרים כאילו בצורה חצי לא מתוכננת, אבל מאיפה מגיעים כלי הנגינה פתאום? הבמאי היה צריך להשאיר את הסאונד כמו שהוא, א-קפלה, כדי לשמור על תחושת האמת).

אבל ברגעים לא מעטים בסרט הזה, ה