ידיד הדייגים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Fisherman's Friends)

אני מודה שבאתי לסרט עם ציניות מובנה. עוד סרט שמנסה בכוח להתנחמד אלי. אבל אני אוהב את הנחמדות הבריטית, אז חשבתי שאולי בכל זאת יש שם משהו. והתשובה היא כפולה: מצד אחד, חלק לא קטן מהסרט נדמה לי כמו הגרסה המאוד מגושמת של "ברוכים הבאים לצפון" של דני בון הצרפתי – הסנובים הקרים מהעיר הגדולה נכבשים בחום של הכפריים. אבל מצד שני, חלק לא קטן מהסרט אכן מתרכז בקסם של אותם כפריים, והקסם הזה אכן נראה אותנטי, והוא אכן כובש אותי.רוב האינטראקציות בין העירוניים הטפשים לבין הכפריים האנושיים והחמים מבוימות ברישול, יוצרות סצינות כמעט לא נעימות לצפייה. במקרים מסוימים יש לחיצה מאוד לא אינטלגנטית על האלמנט הקומי (כל חבריו של הדמות הראשית נדמות כקריקטורות של אנשים ולא כדמויות אמינות. אני מניח שהדבר נעשה כדי ליצור ניגוד חריף לחום האנושי של הכפריים, אבל זה מוגזם מדי). במקרים אחרים, יש נגיעה לא אלגנטית של בימוי שמפספסת את האמת הכואבת שיוצאת מתוך השירים של האנשים האלו (למשל, בסצינה בחברת התקליטים: הם שרים כאילו בצורה חצי לא מתוכננת, אבל מאיפה מגיעים כלי הנגינה פתאום? הבמאי היה צריך להשאיר את הסאונד כמו שהוא, א-קפלה, כדי לשמור על תחושת האמת).

אבל ברגעים לא מעטים בסרט הזה, האמת החמה של אנשים פשוטים אכן עוברת את המסך וכובשת גם אותי. אל מול אותה סצינה בעייתית בחברת התקליטים, יש סצינה בפאב שגם בה הלהקה פוצחת בשיר, ושם לא מתווספים כלי נגינה. אבל זאת בעיקר ההתרכזות בהווי של חיי כפר של דייגים. טאפנס מידלטון בעיקר מקסימה אותי. בתלבושות פשוטות, בהתנהלות יומיומית של אם חד הורית קשת יום, אבל עם תמיכה של הסביבה – כל אנשי הכפר מוצגים כאן על רגעיהם הטובים יותר ופחות, ונעים לשהות במחיצתם.

ובעיקר מדובר בדניאל מייס, בתפקיד הראשי. מייס הוא שחקן ותיק וידוע שמלוהק בעיקר לתפקידי משנה, וכאן לוקח לידיו תפקיד ראשי ויכול לו. הרגע שבו הוא אומר את המילים: "אני מבטיח לך" (I Give You my Word) הוא גם הרגע שבו הכל משתנה אצלו, בפניו כלפי חוץ, אבל גם בפנים. הרגע שבו הוא מתחייב לניצוץ האנושי שבפנים, שהיה חבוי מתחת לטונות של העמדות פנים, ועכשיו הוא יוצא החוצה, בהדרגה, בעזרת הבחורה הפשוטה, ובעזרת החברים הפשוטים, ידידי הדייגים.

וכך הסרט הזה, "ידיד הדייגים", הוא אולי יצירה קצת מגושמת, אבל ברובה היא אכן הצגת הקסם הפשוט של האנשים הפשוטים, ובסך הכל הקסם הזה כן עבור הלאה, עד שלקראת הסוף יש גם דמעה אחת או שתיים על הלחי (כן, גם בסרט שכזה, זה קרה לי). סרט רחוק משלמות, ולא כזה שייזכר לזמן רב, אבל כן בילוי חביב וראוי בקולנוע.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s