ג'וקר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Joker)

צריך לומר מראש: לא התכוונתי לראות את הסרט הזה בכלל. בכל 9 השנים שהבלוג הזה קיים, לא כתבתי בכלל על סרטי גיבורי על. אפילו לא על אחד. לא ראיתי אותם. הם לא מעניינים אותי. מבחינתי, איירון-ספיידר-באט-סופר מן הוא אותו מן. מישהו עם איזשהם כוחות שצריך למנוע מרעים להשתלט על העולם (פעם מישהו אמר לי: זה לא נכון. באטמן, למשל, לא יכול לעוף. אמרתי: מה, לא? ואז חשבתי: אז בשביל מה יש לו גלימה? רגע, יש לו גלימה?).

לא גדלתי על גיבורי על. הם לא מעניינים אותי. אני לא מכיר שום דבר מסיפור הרקע שלהם, או למה, וכמה, ואיך, ולא אכפת לי בכלל מהם. אני מתעניין בסרטים על אנשים עשויים בשר ודם, לא מפלדה. אז איזשהו סרט על איזושהי דמות מאחד ה"מנים" האלו – זה לא בטווח הרשתית שלי בכלל.

אבל אז הסרט הזה זכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה, מה שגרם לי לחשוב שאולי יש כאן משהו בכל זאת. ומכל מיני כיוונים כל הזמן אמרו לי: אתה לא צריך לדעת שום דבר על ה"מנים" האלו בשביל להבין את הסרט הזה. נכון שה"ג'וקר" הוא אוריג'ין סטורי של אחת הדמויות מהקומיקס, אבל תיקח את זה כמו סיפור על בן אדם רגיל.

גם ככה היה קשה לשכנע אותי, ואפילו באוטובוס בדרך לקולנוע כבר חשבתי לרדת, להסתובב, ולחזור הביתה (כי גשם, ומתחיל להיות קר…), אבל כבר הייתי בדרך, אז כבר המשכתי.

אני צריך לומר שבערך לפני עשור ראיתי את סרט גיבורי העל היחיד שלי. זה היה השני בסדרת באטמן של כריסטופר נולאן. זה עם הית' לדג'ר. זה שקיבל את האוסקר על משחקו בסרט הזה אחרי מותו. זה שחשבתי עליו: אכן סרט טוב, אבל יש שם הרבה דברים שלא הבנתי. את השלישי לא ראיתי. וגם את כל השאר לא ראיתי. אבל מה שאני זוכר מ"האביר האפל" (ככה קראו לסרט הזה?) הוא את תצוגת המשחק חסרת הפחד של לדג'ר (אוסקר מוצדק לטעמי). את הפנים המפחידות של השטן שהיה הג'וקר בסרט הזה. והנה מגיע הסרט הזה, "ג'וקר", ועושה מהלך מעניין: מנסה לגרום לי לאמפטיה לטרוריסט המפחיד הזה. מנסה לגרום לי להבין אותו, גם אם לא לסלוח לו. זה מהלך דרמטי שאני מחבב. מהלך דרמטי נועז שמנסה להבין את הרוע, גם אם לא להצדיק אותו.לטעמי, ההצלחה של הסרט הזה היא חלקית בלבד (אני מתכוון, ההצלחה הדרמטית. על ההצלחה הקופתית הגדולה שלו אי אפשר להתווכח). נתחיל בזה שאני לא ממש רואה בסרט הזה מהלך דרמטי. התירוץ של "ג'וקר" להתנהגות פסיכופטית הוא מחלת נפש. בעיניי זה קל מדי. לומר כבר מהתחלה שהארתור הזה מאובחן כסובל מבעיות פסיכולוגיות, ומטופל בתרופות – זה מראש מונע ממני גישה ישירה לדמות הזאת. מראש אני בא אליו בזהירות, מבלי באמת להבין את התפתחות הטירוף כאן ממשהו פסיכי אבל מרוסן למשהו פסיכי אבל ממש פסיכי.

אבל הבעיה העיקרית שלי עם "ג'וקר" היא הבימוי. הכל כאן כל-כך בומבסטי, כל כך עצום, ומאוד לא אינטלגנטי. הסרט הזה אפל מאוד. כל הזמן. יש כאן גניבות/ שאילות/ מחוות לכל מיני סרטים. גדולים ממני כתבו על הדמיון ל"נהג מונית" ול"מלך הקומדיה". יש כאן גם אינסרט מ"זמנים מודרנים" של צ'רלי צ'פלין (כי סיפור המשנה על תומס וויין, שצריך להאיר את הזווית של העשירים מול העניים, הסיפור הזה לא מפותח מספיק, אז מוסיפים גם את הסאטירה הכלכלית המבריקה הזאת. כדי שתבינו. אגב, בקולנוע המלא שצופה בסרט של צ'פלין יושבים רק עשירים. העניים מפגינים בחוץ). בבית הקולנוע שג'וקר עובר על ידו לקראת סוף הסרט מקרינים את זורו. ויש גם שבריר שוט שבו נראית צלליתו של הג'וקר על הקיר, גניבה מכל סרט אקספרסיונסטי גרמני מלפני מאה שנה. יש כאן מוסיקה חזקה מאוד שלוחצת חזק מאוד גם כשלא צריך (כי כשכן צריך, זה סתם עוד מאותו הרעש, והאפקט הדרמטי טובע בשאון המוסיקלי). ויש כאן עריכה שאמנם מלהטטת לא רע בין כמה חוטי עלילה, אבל חוט העלילה הכי חשוב מבחינתי נזנח עד כמעט לא קיים, והוא הרומן המהוסס של ג'וקר עם השכנה שלו.

כי זה היה המקום בו ג'וקר היה צריך להיות לרגע נורמלי. לרגע שקט. זה היה צריך להיות מקום הנחמה של הג'וקר, לפני, תוך כדי, ואולי אפילו אחרי התקפי האלימות שלו. אבל הסיפור הזה כמעט ולא קיים (הנה היא יושבת איתו פתאום על יד מיטת חולייה של אמא שלו. וזה רק כי ראינו נשיקה אחת לפני כחצי שעה זמן מסך). וכך נמנעת ממני המטוטלת הדרמטית שתיקח אותי אל תוך נשמתו של הג'וקר כדי להבין איך נולד אדם כזה מטורף.

מה גם שכל מה שקורה מסביב אין לו פנים בכלל. ליטרלי, אין לו פנים. האנשים שאמורים להיסחף איתו מסתובבים עם מסכות. אני לא מתחבר לאף אחד מהם, כך שהאפקט הדרמטי של ההשפעה של מעשי המשוגע הזה על העיר כולה לא קיים.

אז מה שנשאר כאן הוא נסיון מעניין להבין שגעון, ועוד דבר אחד קטן: חואקין פיניקס.

אני מודה שאני תמיד ניגש בחשש לשחקן הזה. תצוגת המשחק שלו ב"מאסטר" של פול תומאס אנדרסון די הרתיעה אותי. הטירוף שלו שם פשוט היה מוגזם מדי לטעמי. ואז פיניקס הפתיע אותי באחד הסרטים הכי יפים לטעמי של העשור האחרון, "היא" (Her). הוא לא היה כל כך לחוץ שם. לפני הצפייה ב"ג'וקר" חששתי שהטירוף של הדמות הראשית דורש יותר את פיניקס של ה"מאסטר", ופחות את פיניקס של "היא". אבל מה שפיניקס עושה ב"ג'וקר" הפתיע אותי: הוא הולך דווקא לרוך, לנסיונות הכנים להבין את המצב הפסיכוטי, לאמפטיה לדמות מתוסבכת שרק מסתבכת יותר עם התהליכים הדרמטיים שהתסריט מלא בהם (אבל לא מפותחים מספיק. פיניקס כמעט מצליח להשלים את הפערים לבד במשחק), וכך כשהג'וקר מתחיל להתפרע באמת, להיות אלים בצורה קיצונית, פיניקס כמעט לבדו נותן לי להרגיש את ההבנה לפסיכוזה של האיש הזה. וזאת הרי היתה המטרה של כל הסרט הזה מלכתחילה (לפחות מבחינתי).

אז עם בימוי בומבסטי מדי ומתחכם מדי, ועם תסריט שלא משכיל לפתח את התהליכים הדרמטיים לעומק, אבל עם שחקן אחד שמחזיק את הסרט הזה בחיים, ועם כוונה מעניינת שמנסה לבדוק את ההגיון שבשגעון – הסרט הזה רחוק לטעמי מלהיות הסרט המצוין שכולם מדברים עליו, אבל יש בו גם דברים מעניינים גם בשבילי. ומצד שני, אם לא הייתי רואה אותו, לא הייתי מפסיד הרבה. כמו כל שאר סרטי ה"מנים" למינהו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

5 מחשבות על “ג'וקר: הביקורת

  1. נראה לי שפספסת את זה שלא היה רומן עם השכנה, הכל בראש שלו. לכן מוזר להתלונן שלא הראו לך את זה נבנה בהדרגה..

    איתן לאחד: יכול להיות שבאמת פספסתי, אבל זה בגלל שבפעם הראשונה שמופיעה סצינת הזיה בסרט, היא ממוסגרת בצורה מסורתית. ארתור נראה יושב בסלון עם אמא שלו, ואז בקהל בתכנית האירוח, כשרוברט דה נירו מדבר איתו, ואז שוב בסלון עם אמא שלו, כדי שנבין שזה חלום. הסצינות עם השכנה לא ממוסגרות בצורה כזאת, וקל היה לי לטעות בהן כקיימות בעולם של הסרט. ועל כל מקרה, עדיין חסר לי פיתוח של הנראטיב הזה, כביטוי של ערגה של הדמות הראשית לסוג של נורמאליות אל מול השגעון שרק מתגבר.

  2. יש בתגובה ספוילר מסוים, כך שמי שלא ראה את הסרט, שלא יקרא את התגובה.

    אני דיי סבלתי בסרט הזה. כל פעם שהסתכלתי בשעון, התעצבנתי שכל כך מעט זמן עבר מאז הפעם הקודמת.

    מכייוון שהדמות הראשית היא לא דמות קלה, אני הצופה צריך למצוא נקודות הבנה שיוצרות איזו שהיא סימפטיה ואמפטיה כלפיה. בתחילת הסרט יש שתיי סצנות שיוצרות בדיוק את זה. רק שאחרי שתיי הסצנות האלה אני, הצופה ,נשאר עם דמות מעצבנת, שכל מה שרציתי שמישהו יסתום לה את הפה. הצחוק של הג׳וקר הוא לא יותר מגימיק שלא מפותח לשום מקום. ואני לחלוטין לא קניתי את הסיפור עם תומס וויין כאבא של הג׳וקר.

    אבל מה שזרק אותי מחוץ לסרט, הייה השימוש שנעשה בשיר מסוים, בסצנה מסוימת.
    אני מתכוון לשיר Send in the Clown, שבו נעשה שימוש בסצנה המטרו, שמובילה לרצח של שלושת הנערים/בחורים. בסצנה שרים הבחורים את השיר לוקר כדיי לקנטר אותו ולהוציא אותו משלוותו, מה שדיי מצליח להם. למי שלא מכיר, Send in the Clown, הוא שיר שהוא מטפורה לאיך שאנשים מאוהבים מתנהגים. בשיר לא מדובר על ליצנים באופן מילולי אלא יותר במובן סימבולי. בשיר clowns זה במובן של fools. נדמה לי שנעשה שימוש בשיר הזה, רק בגלל שהוא מכיל את המילה clowns. ומכיוון שזה השיר שמתנגן בזמן כותרות הסיום, זה רק מגביר אצלי את החשד, שמישהו לא ממש הקשיב לשיר.
    בשם החירות האמנותית, מותר לבמאי להשתמש באיזה שיר שהוא רוצה, ואני כצופה, צריך להחליט אם אני קונה את השימוש הזה. לצערי לא הבמאי או הסצנה, הצליחו לשכנע אותי שזה שימוש נכון. אני מודע לעובדה שרבים מהצופים, לא מכירים את השיר והשימוש בשיר לא צורם להם. לי זה הפריע ברמה שלא הצלחתי לחזור לסרט יותר.

  3. איזה אבא ואיזה נעליים?
    תומס וויין הוא לא אבא שלו…

  4. זה שתומס ויין הוא לא אבא של הג׳וקר, זה ברור.
    בשלב מסוים בסרט, הג׳וקר חושב ומאמין שתומס ויין הוא כן אבא שלו, וזה לחלוטין לא עובד או נראה ונשמע אמין. זה מרגיש כמו גימיק או קריצת עיין למעריצים וכדיי לשים את הג׳וקר בהקשר לעולם המורחב של Batman

  5. לטעמי לא סרט מספיק מעניין ואנושי, או מעמיק, הוא טוב חלקית באלמנט המחשבה ושואו, ומעט דינמי ומהנה. אבל ברגש- הוא אנטיפטי, סתמי, נשכח, פסימי על כל האנושות, לא כי אלים, אלא איך ש-אלים. יותר מידי "פייט קלאב וואנאבי"- ככה מרגישים. הדמות ומשחק של הג'וקר עצמו- דברים של אחת לשנה. אבל כסרט- ממש לא משהו ולא מתקרב לטופ 3 האמיתיים של השנה, תרתי משמע- פרזיטים, "דה ארט אוף סלף דיפנס" (מצחיק עד דמעות, פסטיבל חיפה), סיפור נישואים. "בוקסמרט" אנדר רייטד של הלייף. ועוד- בשם-לינק שלי. לא להחמיץ !! שביט עם רשימת עשור נהדרת בוואלה. שלי בלינק גם. איפה העשור שלך איתן האח ? חבל רק על ה 5 לאירי. שניצר ושביט, כמעט כרגיל, מהיחידים שיצאו נגד "שם גדול" זה (ובעיני שם זה נגמר ! ככה גם טרנטינו החדש ! שני אחרונים מבישים שהרסו מורשת נהדרת !).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s