קצין ומרגל: הביקורת

(שם הסרט במקור: J'accuse)

השיח העיקרי סביב הסרט הזה נוגע לבמאי שלו, רומן פולנסקי. מבחינתי, פולנסקי לא ממש נמצא בסרט.כלומר, כן, בוודאי שהוא נמצא. הוא אפילו מופיע בעצמו לרגע קט (בתפקיד ניצב. ללא שורת דיאלוג). עמנואל סנייה, אשתו של פולנסקי, מופיעה גם היא בסרט, אבל בתפקיד משנה קטן. והעובדה שרומן פולנסקי עצמו כבר בן 86 ניכרת לעיתים בסגנון הבימוי – המעברים לסצינות הפלאש-בק הם כאלו שחשבתי שכבר נכחדו מהקולנוע (מעבר לזמן עבר דרך הטשטשות התמונה, וחזרה לזמן ההווה דרך טשטוש חוזר – זה טריק ישן שכבר נעלם ולא קיים בקולנוע. אבל פולנסקי הוא ורי אולד סקול). גם השימוש במוסיקה כאן מוגזם ומאוד לא אלגנטי.

אבל כל זה לא מנע ממני להנות מהסרט הזה. כי, לפחות על פני השטח, פולנסקי לא מדבר על עצמו. למעשה, במהלך הצפיה לא חשבתי על כל הסיפור הזה מסביב לדמותו השנויה במחלוקת של פולנסקי. אני בכלל חשבתי על מה שקורה עכשיו בישראל, למשל. אני חשבתי על מערכות שלטון מושחתות ומסואבות שעושות כל שעולה ביכולתן, כל מה שניתן, כל מה שחוקי ולא חוקי – רק כדי לשמר את כוחן, את מעמדן. בכל מחיר.

הרי הסרט הזה מספר על פרשת דרייפוס. כיתובית בתחילת הסרט אומרת – כל דבר שתראו בסרט הוא אמת לאמיתה. אבל למה דווקא עכשיו נזכר פולנסקי בפרשה מסוף המאה ה-19? יש שיאמרו שהוא מנסה להגן על עצמו. אני חשבתי על התסכול של אנשים מהמצב בעולם. ממשטרים שפועלים בכוחניות כדי להגן על הלא מוסרי, על הנתעב, רק כדי לשמור על המקום בפסגה. יש כמה כאלו בעולם היום. ואולי אפילו במקום די רחוק, קרוב לכאן.

"קצין ומרגל" מתרכז בדמות כאילו צדדית מסיפור דרייפוס. הסרט לא ממש מתחקה אחרי דרייפוס. למעשה הוא מתחיל בגזר הדין של דרייפוס, וכל דמותו של הקצין היהודי שמואשם בבגידה שלא בצדק בעצם נדחקת הצידה (ואינסרט של סצינה על מצבו של דרייפוס בגלות מיותר כאן – כי הסרט לא מספר בעצם עליו). הדמות הראשית בסרט כאן היא אחד, קולונל פיקאר. דמות שמתמנה בתחילת הסרט לראש מחלקת מודיעין, וחקירה של מקרה אחר מובילה אותו לפקפק בגזר הדין של דרייפוס.

מצד אחד, התסריט של "קצין ומרגל" מקמץ בתיאור חייו הפרטיים של פיקאר. יש לו רומן עם אשה נשואה (עמנואל סנייה, כאמור, אשתו של פולנסקי בחיים), אבל זוהי רק הערת אגב לסיפור המרכזי. אין לפיקאר דבר בחייו מלבד עבודתו, שירותו הצבאי. אין כאן שום אלמנט לחץ כשהצרות מתחילות לבוא אליו. הרי גם סיפור האהבה הזה לא ממש קיים בסרט. גם האנטישמיות שוודאי תרמה להרשעתו של דרייפוס לא ממש מנומקת בסרט. האמירות האנטי יהודיות בסרט נזרקות לאויר ללא קונטקסט, ונדמות כמו אמירות ריקות. גם פיקאר לוקה בהן מדי פעם.

אז איזה מזל שלתפקיד הראשי לוהק ז'אן דוז'ארדן. ב"קצין ומרגל" הוא מוכיח שוב שהוא אחד השחקנים המשובחים בעולם היום. את כל החוסר הזה דוז'ארדן מצליח למלא בעזרת עבודת הגוף שלו. פיקאר של דוז'ארדן הוא אידאליסט. אדם שמאמין בערכי הצדק, החופש, האחווה, השיוויון. גופו של דוז'ארדן עובר תהליך במהלך הסרט. כשהאידאליזם שלו נתקל שוב ושוב בחומה המרושעת של הממסד המושחת, התסכול אוכל ונוגס עוד ועוד בגופו. כל מה שחסר בתסריט דוז'ארדן מגלם במשחק המעולה שלו.

לקראת הסוף התסריט מעביר את פיקאר דרך מדורי גיהנום ששמים את האמונה שלו בצדק במבחן, עד שלבסוף גם הוא ידע להתפשר עם הממסד, לשחק את המשחק הפוליטי כדי לשרת את האידאליזם שלו, גם אם הוא לא יהיה שלם. את התהליך המפוכח והכואב הזה מלמד אותנו פולנסקי ב"קצין ומרגל". אולי צדק חברתי, פוליטי, מדיני – אולי זה לא אפשרי. אולי המערכות האלו חזקות מדי, וגם אם הן יפלו, הן לא באמת יפלו. לא לגמרי.

אז אולי הסיפור של פולנסקי גדול וחשוב, אבל במהלך הצפייה בסרט החדש של האיש הזה, חשבתי על דברים אחרים לגמרי. וגם בכך נמדדת יצירת אמנות – הגירוי לחשוב, לצד הרגש המיידי שהיא מעניקה. ואת זה יש ב"קצין ומרגל", בלי קשר (ואולי עם קצת קשר בכל זאת) למצבו של האיש שביים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s