לקראת 2020 בקולנוע הישראלי: סקירה

כבכל שנה, אני מנסה להסתכל קצת קדימה, אל הסרטים הישראלים שנמצאים עכשיו בחדר עריכה, ואמורים להיחשף לקהל הרחב בשנה הבאה. אני צריך לומר שהפעם התחקיר לקראת הפוסט הזה היה קצת יותר קשה מהרגיל, כי היה נדמה לי שמלבד שניים-שלושה פרויקטים, שאר הסרטים בתהליך עבודה שנתקלתי בהם נדמים לי או לא מאוד מעניינים, או כאלו שנמצאים ברגרסיה לקולנוע הישראלי של שנות ה-80, שם המבט על הסכסוך הפוליטי בינינו לבין הפלסטינים היה קצת חד מימדי מדי. מה גם שיש כמה סרטים שהזכרתי בסקירות קודמות ומתעכבים יותר מהצפוי, כמו "בתולים" של מאור זגורי, ו"אסיה" של רותי פרי-בר (שניהם מאוד מסקרנים אותי, אבל גם כבר מתחילים להדאיג אותי בעיכוב הקצת ארוך מדי שלהם). כמו-כן, אני צריך להזכיר שעל המדף עדיין עומדים כמה סרטים שכבר נחשפו לקהל הרחב בהקרנות ספורדיות, ועדיין מחכים להפצה רחבה, כמו "מאמי" המצוין של קרן ידעיה, "קולות רקע" היפהפה של יבגני רומן, ו"היום שאחרי לכתי" המרגש של נמרוד אלדר. כך שהמבט שלי הפעם הוא אולי במודע לטווח קצת יותר ארוך, אבל עם קצת חשש.

כי כן, יש כמה סרטים מעניינים על הפרק, אבל הם מעטים מדי, ומכיוון שנדמה לי שסצינת הפסטיבלים העולמית קצת התעייפה מהקולנוע הישראלי, ההצלחה הקופתית הבאה מוטלת בספק.

ובכל זאת, אלו הם הפרויקטים המסקרנים של הקולנוע הישראלי ב-2020:

טליה לביא – נפש פתלתלה

6 שנים אחרי ההצלחה הפנומנלית של סרט הבכורה שלה, "אפס ביחסי אנוש" (וקצת אחרי שהעיבוד התיאטרלי של אותה הצלחה עלה על הבמות בישראל), תביא טליה לביא, סוף סוף, את הסרט השני שלה אל העולם. סיפור העלילה מזכיר, מהצד הפחות נעים, את "זוג יונים" של דובר קוסשוילי, ומהצד היותר אופטימי, את אחת האפיזודות מהסרט המקסים "מדוזות" של שירה גפן ואתגר קרת. זוג נשוי טרי מגיע לסוויטת ירח הדבש במלון בליל הכלולות – ומתחיל לריב (דרך אגב, שם הסרט באנגלית יותר יפה לטעמי – Honeymood). רן דנקר (שהיה מצוין ב"מוטלים בספק"), ואביגיל הררי (שהפתיעה אותי ב"סיפור אחר" של אבי נשר בתפקיד משני מעניין, וגם הופיעה בסדרת הטלויזיה "מתים לרגע") הם הזוג הנשוי. בקרדיטים יש גם קאסט של שחקני משנה, ביניהם מאיר סוויסה, אורלי זילברשץ, וגם הבן שלה, אלישע בנאי, כך שאני מסיק שלביא לא נשארת כל הסרט בתוך 4 קירות החדר במלון. משיחות שיש לי עם אנשים מפה ומשם, אני מבין שזה הפרויקט הכי מדובר בקולנוע הישראלי השנה, ואכן, טליה לביא הראתה כשרון לא מבוטל ב"אפס ביחסי אנוש" (ובסרט הקצר שלה, "חיילת בודדה"), ועם האהבה הגדולה שהיא כבר קיבלה מהקהל (בארץ ובעולם), אם הביקורת לא תכסח את הסרט, סביר להניח שהסרט יביא הרבה צופים לקולנוע גם הפעם.

תום שובל – הסירו דאגה מליבכם

עוד אחד שיביא את סרטו השני ב-2020 הוא תום שובל. 7 שנים אחרי "הנוער", שאמנם לא זכה להצלחה קופתית מספיקה, אבל זכה להערכת הביקורת (ודי בצדק לטעמי), תום שובל יביא את סרטו השני. גם בסרטיו הקצרים ("פתח תקווה" היפה, למשל), וגם בפיצ'ר הראשון שלו, מתעסק שובל במצב הכלכלי של האנשים הפשוטים. מה שאנחנו עושים כתוצאה מהלחץ שהאין-כסף גורם לנו. ב"הסירו דאגה מליבכם" שובל הולך לצד השני של המטבע – לאנשים העשירים. אשה ששוכלת את בן זוגה האמיד יורשת את הונו, ומרגישה צורך לעזור לנזקקים. זה, פחות או יותר, בשורה אחת, תקציר הסרט. משהו אמור לקרות לה שם, כשהיא מתחילה לרדת לעם. ואני מניח שיקרה.

"הנוער" פתח לתום שובל הרבה דלתות, וכך הוא הצליח לגייס לתפקיד הראשי בסרט מועמדת לאוסקר, ברניס בז'ו הצרפתיה המצוינת ("הארטיסט"), ואפילו אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("האיש שנולד מחדש") עמד על הסט ולחש באוזנו של שובל עצות. אז עם שמות כאלו, עם רקורד כזה, ועם מחויבות מוכחת לאנשים שמאחורי הכותרות על "קו העוני"  – יש כאן פרויקט מסקרן.

איתן פוקס – סאבלט

כמה ששמחתי לראות שלאיתן פוקס יש סרט חדש. נעלם לי האיש הזה. זה לא סרט שני שלו. זה סרט שביעי של הבמאי הזה (כולל "יוסי וג'אגר", שהיה בכלל סרט טלויזיה של 65 דקות שקיבל חיים משלו), ובאמצע הוא עשה הרבה עבודה בטלויזיה. ובכל זאת, הבמאי הותיק והמצליח הזה ("שירת הסירנה", "ללכת על המים") עשה את הסרט האחרון שלו לפני 7 שנים ("בננות", שהיה סרט כיפי). אז הנה הוא חוזר. סוף סוף.

בתפקיד הראשי בסרט החדש ישחק השחקן האמריקאי ג'ון בנג'מין היקי (מסתבר שהוא שחקן תיאטרון וטלויזיה ידוע למדי בארה"ב, והוא אפילו זכה בפרס הטוני על הופעתו בתיאטרון). הדמות הראשית בסרט החדש היא של עיתונאי מה"ניו יורק טיימס" שמגיע לישראל כדי לכתוב כתבה תיירותית על תל אביב. מצבו האישי די בקרשים בעקבות טרגדיה שעבר לא מזמן בחייו האישיים, אבל מפגש עם במאי קולנוע ישראלי צעיר יזרים בו חיים חדשים.

הסרטים של פוקס בדרך כלל קלים לעיכול, מה שלא אומר שהם שטחיים. להיפך. ואם הכל ילך לפי התכנון, אז כמו הדמות הראשית, גם אני אתעודד שבמאי ותיק ומוערך חוזר (סוף סוף) למרכז הבימה.

בן בכר – לשחרר את שולי

אני לא יודע מי זה בן בכר (בתמונה). מסתבר שמדובר בבמאי טלויזיה עם רקורד לא קטן (בעיקר בקומדיה). הוא גם שיתף פעולה בעבר, בין היתר, עם שלישיית "מה קשור". עליהם כן שמעתי משהו. ועכשיו הם מביאים את שיתוף הפעולה הזה לקולנוע.

כן, קבלו את להיט הקיץ של 2020 – "לשחרר את שולי".

"להיט קיץ"   – המונח הזה נשמע כמעט כמו שם תואר מזלזל לסרט שזונח ערכים אמנותיים כדי להצחיק בכוח. זה עבד לצמד שעשה את "מכתוב" (שממש לא אהבתי), אבל לפעמים סרטי קיץ יוצאים גם מוצלחים (כמו "המוסד", שגם הוא הצליח לא רע בקופות, ואותו כן אהבתי). אז אם החבר'ה האלו ידעו לעשות משהו שהוא יותר מחלטורה שנסמכת על הסטאר-פאואר שלהם (מעמד שהם השיגו בזכות הכשרון הלא קטן שיש להם), יכול להיות כאן לא רק להיט קיץ קופתי, אלא, אולי, קומדיה ישראלית ראויה ומצחיקה.

להבנתי, "לשחרר את שולי"-הסרט הוא הרחבה של מערכון אחד מתוך תוכנית הטלויזיה "עם סגולה". העלילה, בשני משפטים: גבר מראש העין שבנו (שולי) נכלא בחו"ל ללא משפט עולה על מטוס בדרך לשחרר אותו. שני חברים מצטרפים אליו במסע, והם ביחד עוברים הרפתקאות שונות ומשונות. לפי הקליפ הזה, זה נראה כמו הגרסה הישראלית ל"בדרך לחתונה עוצרים ב…", אבל עם פרודקשן ואליו גבוה הרבה יותר (הסרט צולם בקולומביה), ובלי פס קול הצחוק הזה, ועם הכשרון המוכח של השלישיה – יכול להיות כאן סרט קומי מצחיק למדי (ומצליח גם).

שיראל פלג – נשק אותי לפני שזה מתפוצץ

(התמונה היא מתוך הסט. שיראל פלג נמצאת בשורה השניה באמצע, עם חולצה שחורה ומשקפי שמש. לידה, במכנסי פסים, מורן רוזנבלט. מעליה, בשמלה צבעונית, עירית קפלן)

מקומדיה מטורפת לקומדיה רומנטית, אהם, גם מטורפת, נדמה לי. קו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית בכיכובן של מורן רוזנבלט, רבקה מיכאלי, ועירית קפלן. סרט שמנסה לבדוק גבולות פוליטיים וחברתיים כשאשה ישראלית אחת נכנסת למערכת יחסים רומנטית עם אשה גרמניה, בעוד ישראלית אחרת מתחילה רומן עם גבר פלסטיני (אני מניח שזה יהיה סלים דאו). והכל בתוך מסגרת של קומדיה רומנטית שאמורה להיות מצחיקה. אני לא יודע מי זאת שיראל פלג, אבל אם היא תדע לעבוד בטיימינג נכון, אז הפרויקט הזה יכול להפתיע מאוד (על מורן רוזנבלט אני לא צריך להגיד "אם". אין לי ספק שהיא תספק את הסחורה. אפשר לסמוך עליה. ועל רבקה מיכאלי בטח שאפשר לסמוך. וגם על עירית קפלן וסלים דאו. וגם על גיורא ביח, שצילם).

דני רייספלד – אל תחכי לי

לפני 7 שנים הגיע בחור שאני לא מכיר בשם דני רייספלד והביא סרט נהדר שנקרא "פנתר לבן". הסרט לא זכה בהצלחה כשהוקרן מסחרית, אבל בסבלנות סיזיפית רייספלד לקח את הסרט שלו לסיבוב הקרנות בבתי ספר, ולאט לאט כבש את הקהל. עכשיו רייספלד חוזר עם סרט שאמור להיות קשוח יותר מהקודם, קודר יותר מהקודם. "פנתר לבן" היה סרט על הגזענות החיה בחברה הישראלית, עם סיפור אהבה בין ישראלי ממוצא רוסי לישראלית ממוצא מזרחי שמעדן את האלימות. הפעם יהיה כאן סיפור עם פחות תקווה על בחור צעיר בשכונה קשה שמתחבר לעבריינים. הוא נפש טובה (כנראה), והוא נגרר להתנהגות פושעת כמעט נגד רצונו, אבל כשהכנופיה מתעללת במשפחתו ובבת זוגו, הוא יגיב באלימות קשה שתפרוץ מתוכו בפתאומיות.

בתפקידים הראשיים ליהק רייספלד שחקנים שמוכרים יותר לצעירים שעוקבים אחרי כל מיני כוכבי רשת – טיילור מלכוב ובן זיני, כך שחובת ההוכחה עליהם. בתפקידי משנה יש כאן את עינת שרוף ואת רני בלייר. את "פנתר לבן" מאוד אהבתי. למרות הליהוק לתפקידים הראשיים, שאני לא בטוח לגביו (ושאני מאוד מקווה שיפתיע לטובה), נדמה לי שרייספלד הולך בדרך הנכונה.

עמיר מנור – הבית ברחוב פין

עמיר מנור עשה לפני 8 שנים סרט קטן שנקרא "חיותה וברל". עכשיו הוא חוזר עם סרט יותר שאפתני שאם יעשה את העבודה שלו כראוי יהיה גם קורע לב. סיפורה של אשה צעירה העובדת למחייתה כמנקה של שירותים בתחנה המרכזית בעיר בדרום. קשר רומנטי עם גבר יביא אותה לתל אביב רק כדי לגלות שהאהוב המקסים הוא בעצם סרסור חסר רחמים, ועכשיו היא צריכה "לעבוד" במקום אחר…

שני שחקנים צעירים שאני לא מכיר מובילים את הסרט (אימרי ביטון וניקה באק), אבל יש תמיכה מאחור של שחקנים ותיקים ומצוינים – ריימונד אמסלם, רמי הויברגר, ומוריס כהן.

גיתית כבירי – גרגירי חול

התקציר של הסרט הזה נשמע לי מסקרן במיוחד. משהו על כוחה של האמנות לפרוץ את החשיכה של חיינו, גם, ואולי בעיקר, אם החשיכה הזאת כבדה מאוד. סיפור של בחור צעיר, נער בן 14, בעיר דרומית מרוחקת, שמטופל באמא חולה, באח קטן ושובב, ובאבא שעובד הרבה שעות ביום, ולכן הוא למעשה נעדר מחייו. בדרך מקרה הוא מגלה את כשרון הכתיבה שלו, ודרך פרסום סיפורי חייו, בחלקם אמיתיים, בחלקם דמיוניים, הוא חולק את צרותיו עם העולם הרחב. אני לא יודע מי זאת גיתית כבירי, וגם הילד בתפקיד הראשי, מן הסתם, לא מוכר, אבל בתפקידים תומכים יהיו כאן אורי פפר, יוסי מרשק, ולסי אהריש, ואם הסרט הזה יקיים את ההבטחה המקסימה של התסריט, זה יכול להיות סרט מרגש ויפה.

אורית פוקס רותם – סינמה סאבאיא

לפני כמה שנים ראיתי סרט קצר די מדהים שנקרא "קרב עיניים". במאית מחפשת לשחזר איזושהי סצינה מחייה והיא עושה מבחני בד לשחקנים. היא לא מרוצה מאף אחד, עד שהיא לוקחת על עצמה את התפקיד, וחיה את הטראומה שבסצינה ההיא מחדש…

אורית פוקס רותם ביימה את הסרט הזה, ועכשיו היא מוכנה לפיצ'ר הראשון שלה. גם כאן יש פלירטוט עם העולם שמאחורי המצלמה, ועם יחסי הגומלין שבין הקולנוע לחיים עצמם. וגם כאן יש את הזוית הנשית. קבוצה של נשים מאזור הצפון נפגשת פעם בשבוע כדי ללמוד צילום וידאו. במהלך העבודה נחשפים סודות של נשים בחברה הישראלית, היהודית, הערבית – דרך האמנות של הקולנוע, הצילום, עד שגם מי שמנהלת את הסדנה נחשפת בעצמה. עם שחקניות לא מוכרות, ועם במאית שאם תנווט את הסרט הזה בבטחון שהיה לה ב"קרב עיניים" – יכול להיות כאן סרט מקורי ומרתק.

עד כאן סקירה קצרה של הפרויקטים שנראו לי הכי מעניינים מבין אלו שמצאתי בחדרי העריכה של הקולנוע הישראלי לשנה זו. שנה טובה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “לקראת 2020 בקולנוע הישראלי: סקירה

  1. זגורי צולם באוקטובר 2017, אז באמת מתעכב…
    אבל אסיה צולם יחד עם נפש פתלתלה ממש גב לגב בנובמבר 2018, אז לשניהם יש עוד חסד הזמן להיות מוכנים.

    איזה כיף שאיתן פוקס מוציא סרט השנה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s