הסוסיתא של הרצל: הביקורת

איזה בלגן, הסרט הזה.

באחת הסצינות בסרט נשאלת בכיתה השאלה: מהי ציונות. אחת התשובות של התלמידים משדרות היא: להישאר בשדרות, ולא לעזוב. למרות הקסאמים. למרות החיים הקשים. כמה אירוני, ובעיקר עצוב, שהסרט הזה בורח משדרות בעצמו. הרי אוולין הגואל, שמשחקת כאן גרסה גרוטסקית של מירי רגב, הקומיסרית לענייני תרבות, מצנזרת את כל מה שלא מראה את החיים בשדרות מצידם היפה, והיא מסמלת את חלק גדול מהרעות החולות של הסרט הבעייתי הזה.כי לכאורה יש כאן סרט על מורה לקולנוע מתל אביב שמגיע לשדרות והלב שלו נשבה בחיי הנוער הקשים במקום קשה. עוד "מוטלים בספק" אחד. וגם אם היו לי בעיות עם הסרט ההוא עם רן דנקר, ב"מוטלים בספק" היה הרבה יותר אמת ואותנטיות מאשר בבדיחה העצובה הזו שנקראת "הסוסיתא של הרצל". כי, בסופו של דבר, הסרט הזה מבקש ללמד אותנו על ציונות. רק שהוא יורה כדורי סרק, ולא פוגע.

כי בניית הדרמה כאן חסרת כשרון מינימלי, וחסרת כל אפקטיביות. לכאורה, הסרט באמת מנסה ללמד אותי על החיים הקשים בשדרות. אבל כל נסיון להיכנס לחיים הפרטיים של הדמויות השונות הוא נסיון מסכן. דרמה, הרי, צריכה את הזמן שלה כדי להיכנס לי מתחת לעור, לתת לי להבין את המצוקה, את הנסיבות. כל דמות כאן מקבלת רבע משפט כדי להסביר לי את המצב שלה. הסרט הזה כל כך מהיר עד שהוא הופך מהר מאוד למגוחך, ויש כאן אינספור רגעים כאלו. למשל: משפט אחד שנאמר בשיחת טלפון, בסצינה שנמשכת פחות מ-5 שניות, המשפט הזה צריך להסביר לי את המצב המסובך של המורה עם הבת שלו ועם גרושתו. עוד למשל: יותר משעה לתוך הסרט, נער שלא ראינו לפני כן עובר ליד אחד מגיבורי הסרט ומחליף איתו מבטים. פתאום, שעה לתוך הסרט, הנער הזה יוצא מהארון. ככה, פתאום. זה הרי פשוט לצאת מהארון. אין התלבטויות, קשיים. והכל הרי נעשה בכלל כדי להגיע לסצינה מביכה במיוחד עם האבא בבית החולים. פשוט. ועוד למשל: שדרות היא עיר מוכת קסאמים. אבל ההתקפות היחידות שנראות כאן הן במסך הטלויזיה. אין ולו רגע אחד של הרגשת פחד וחרדה לגורל הדמויות.

ויש עוד הרבה למשלים. לא ממש ברור למה הנער מחזיק מצלמה כבר מהתחלה. הכל זז מאוד מהר, נמסר בקצרנות, ללא כל חוש דרמטי. הכל הופך למגוחך ופאתטי. במקום באמת להציג את החיים האמיתיים בשדרות מוכת הבעיות, הסרט הזה מצנזר את עצמו בצורה כל כך קיצונית, עד שמה שנשאר הוא סרט מתנ"ס, כמו זה שמוקרן בסצינה בסוף הסרט, ולא באמת סרט קולנוע רציני. סרט ציוני אמיתי לא בורח מהצרות של האנשים שחיים כאן, אלא מציג אותן ביושרה, וגם אם הן מלוות בביקורת כלפי השלטון, הממסד, אבל עם החלטה נחושה שלמרות הקשיים האוביקטיביים כמו גם אלו שמוערמים ע"י הכוחות השולטים, למרות כל זה נשארים. הסרט הזה בורח מכל ייצוג אמיתי של הצרות (כי הכל כאן הוא למראית עין. אין הצגה הגיונית של חיים בעיר קשה, ואין בניה דרמטית בכלל של דמויות בעיר שכזאת), ובכל זאת הסרט הזה מבקש לדבר על ציונות (לסרט קוראים "הסוסיתא של הרצל", כן?!).

הציונות של הרוח של מירי רגב ששורה על הסרט הזה מדברת על זה שיש קשיים, אבל לא צריך להראות אותם, כי זה נקרא "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ". זה נקרא "להוציא שם רע לישראל". מספיק להגיד שיש קשיים, ואז להראות איך אנחנו מתגברים. זה לא עובד ככה. איך אני יכול להתגבר אם אני לא מרגיש את הקשיים? לא חווה אותם? לא באמת מבין אותם?

הסוסיתא הזאת הוא סרט ציוני בכאילו. למעשה, הוא סרט רע מאוד, שמחטיא את המטרה. בקילומטרים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “הסוסיתא של הרצל: הביקורת

  1. צפינו בסרט וממש ממש אהבנו. היינו ארבע חברים. יצאנו מרוגשים. בעיני מהסרטים הטובים שראיתי. מסתבר שיש גם דעות אחרות ושונות באופן קוטבי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s