פצצה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Bombshell)

והם חיו באושר ועושר, ולא היו עוד הטרדות מיניות לעולם (ואם היו, האשם נבעט חיש קל מעבודתו).

"פצצה", הסרט החדש בכיכובן של מרגו רובי, ניקול קידמן, ושרליז ת'רון, דן בנושא ההטרדות המיניות במקום העבודה, ומספר סיפור אמיתי וחשוב מהעבר הממש טרי, אבל לא רק שהוא מרדד את הדיון לכדי סיפור אגדה הוליוודי בידורי חביב, אלא שהוא כאילו מספר סיפור שאומר: תשמעו משהו, היה גבר אחד בעמדת כוח שעשה משהו לא ראוי. הוא נענש. זהו. הכל בסדר. חזרה לשגרה. וכמובן שברור שלא כך הדבר.הרי בסוף הסרט, בישיבה האחרונה של רוג'ר איילס, המטריד, עם הממונה עליו, הסיבה שהוא מפוטר היא לא בגלל שהוא הטריד, אלא בגלל ש"אין קונים לסיפור שלך עכשיו". כלומר, זאת האוירה הציבורית שתפגע קשות בהכנסה הכלכלית שלנו – זאת הסיבה היחידה שאתה מפוטר (עם חבילת פיצויים נאה מאוד). לא בגלל שהטרדת מינית בנות, נשים צעירות, בעמדות נחותות ממך. לא בגלל שניצלת את הכוח שלך, את הכסף שלך, את המעמד שלך. מה פתאום. אם "מי טו" ידעך בשלב מסוים, יהיה אפשר אפילו להחזיר אותו לעבודה. את הנורמה הזאת חזרה. הכל בסדר. תמשיכו לעבוד. אפילו תמשיכו להטריד. רק שלא יגלו.

וכסרט בידורי, שבאמת שם דגש על האלמנט הבידורי, הקליפי, הכיפי – זה מכעיס אותי. זה מקומם אותי. במקום להתייחס ברצינות לסיפור רציני וכואב שהתרחש באמת, הסרט הזה בוחר להתרכז בטריקים קולנועיים כאילו "מגניבים", אבל כאלו שלוקחים את כל הפוקוס ותשומת הלב של הצופים, ובכך מורידים מהחשיבות של הסיפור עצמו.

את הסרט הזה, אם כבר הוא קיים בצורה שבה הוא קיים, היה צריך לביים טום טיקוור (ההוא של Run לולה Run). הבמאי הגרמני הזה שקצת נעלם לי הוא מאסטר בעבודה קולנועית מסחררת, אבל הוא גם יודע מתי לעצור ולהקשיב לדמויות. אבל את הסרט הזה מביים ג'יי רואץ', והוא חוגג עם טריקים קולנועיים אינסופיים (כמו דיבור ישיר למצלמה, מסך מפוצל, מילים נכתבות על המסך כתוספת אינפורמציה, זומים היסטריים ופתאומיים כאילו זה היה סרט מצרי משנות ה-70, וכיוב'), אבל כשצריך לעצור ולהקשיב לרגעים דרמטיים, גם אז התזזיתיות הקולנועית מקבלת קדימות. הרגע הכי מרגש (כמעט) בסרט הזה, הרגע שבו הדמות של מרגו רובי מתוודה על ההטרדה, גם הרגע הזה נחתך בעריכה לצד השני, במקום לתת לה שוט אחד ארוך שבו אני מקשיב לרגע שבו הכל מתפרץ. מרגו רובי היא השחקנית היחידה כאן שקרובה לתת לי רגע של הבנה של מה שעובר על אשה שהוטרדה, והיא מצוינת גם ברגע האי-נוחות של ההטרדה עצמה, אבל הסרט הזה כל הזמן מתעסק בבידור, ולא בדרמה.

מה גם שיש כאן משימה קשה במיוחד, כי פוקס ניוז, המקום שבו הכל מתרחש, הוא מקום שמעורר רגשות עזים בקרב כל מי שנוגע בשטח החדשות. זהו ה"ישראל היום" של ארה"ב. שופר השלטון המרכזי של הרפובליקנים. מצד אחד, וזה ממש נאמר בסרט, המקום הזה נתן קול לאנשים שהרגישו מקופחים, לא קיימים באמצעי התקשורת האחרים. מצד שני, הם בתמורה רומסים את כל השאר. בברוטליות. בכוחניות. ומכיוון שמדובר בקול השמרנים, מדובר גם בשימור יחסי הכוחות המסורתיים בין הגברים לנשים (שלא לדבר על אהבות חד מיניות. איכס. גם זה קיים בסרט, וגם זה מטופל בשטחיות מתסכלת). כך שבמקום כזה, שמצד אחד הסגנון הקולנועי הכל כך מוחצן מנסה לגרום לי לבטל את האנטגוניזם הטבעי שלי כלפי הדמויות שעובדות במקום כל כך בוטה, אבל, באותה נשימה, הוא גם עושה עבודה קלה, קלילה מאוד, מדי, בטיפול בנושא כואב מאוד במקום בעייתי מאוד – ואז הוא פותר את זה "המטריד איבד את עבודתו, ונשים ידעו מעכשיו שהן יכולות להתלונן גם נגד החזקים ביותר והכל יהיה בסדר". סוג של "והם חיו באושר ועושר". הכל בסדר. אפשר להמשיך.

ולא. אי אפשר. בעיית ההטרדות עדיין קיימת. הדיון עדיין נמשך. והסרט הזה עושה, להבנתי, יותר נזק מאשר שירות לנושא חשוב כזה. סרט בעייתי מאוד לטעמי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s