סיכום שנת 2019 בקולנוע

שנה טובה.

היתה ממש שנה טובה. שנה עם כמה וכמה סרטים מצוינים. ממש מצוינים. ובאמצע, סתם סרטים טובים, מעניינים. והפעם ההיצע הזה היה (ברובו) גם זמין לצופים של הקולנוע. בקולנוע. בימים שבהם הויכוח על נטפליקס רק הופך סוער יותר, גם נטפליקס הבינו שהפצה בקולנוע, גם אם מצומצמת, היא זאת שתביא את הסרט לכדי דיבור. והם כבר התחילו למיין בעצמם – סרט שהם רוצים ביקרו – הם ישלחו להפצה מסחרית (עדיין תחת הגבלות לא מעטות, ולהפצה מוגבלת מאוד, ובכל זאת), וסרט שהם יודעים שהוא לא משהו הם ישלחו ישר אל תוך הספריה הבלתי נגמרת שלהם.

אבל זה לא רק נטפליקס. איכשהו התקבצו אל השנה כמה וכמה סרטים ממש מצוינים, והם אפילו מצאו את הקהל שלהם. ומצד שני, היו גם עוד כמה סרטים שעדיין נגנזים, מכל מיני סיבות. השנה היה לי קל למדי להכין שתי רשימות של סרטים שהכי אהבתי – סרטים שאהבתי והופצו, וסרטים שאהבתי וראיתי בהקרנות בודדות, אבל לא הגיעו להקרנות מסחריות סדירות.

אז מתחילים.

אלו הם עשרת הסרטים שהכי אהבתי ב-2019 מבין אלו שהופצו הם:

10. פרה אדומה – ציביה ברקאי (ישראל)

היה משהו מאוד מרגש בסרט הזה. תיאור חודר לב של אהבה ראשונה בצל איסור חמור. אהבה של נשים בחברה דתית, במקום שבו גדל ציבור עם השקפות ימניות פנאטיות. בשטחים. סיפור אהבה שכזה תמיד מגיע עם היסוסים ועם פחדים, ובתוספת התנאים הסביבתיים שבהם הוא מלבלב יש בו אפילו עוד יותר עוצמה, ובעזרת משחק מאוד מרגש של השחקנית הראשית, אביגיל קובארי, הסרט הזה, למרות פגמיו, מאוד נגע לליבי.

9. שייקה – החיים הנסתרים של שייקה אופיר – ארי דוידוביץ' (ישראל)

לכאורה מדובר בסרט סטנדרטי למדי. ביוגרפיה של אמן ידוע. ארי דוידוביץ' עושה כאן עבודה יסודית, ועורך בכשרון קטעים המדגימים את כשרונו הנפלא של שייקה אופיר עם חייו הפרטיים, והתוצאה היא מחווה מלאת אהבה לאדם שריגש אותנו בהסטוריה של המדינה הזאת. אבל יש בסרט יותר מזה. כמה ימים לאחר הצפייה חשבתי שאם הייתי פוגש באיזשהו בדרן לא ישראלי, איש במה אמריקאי, או גרמני, או ארגנטינאי, למשל, הייתי מראה לו את הסרט הזה. המסמך הדוקומנטרי הזה, דרך סיפורו של האמן הספציפי הזה, הוא מכתב אהבה למקצוע הלא נורמלי הזה שנקרא בדרן. כל הקשיים שבשילוב החיים הפרטיים עם החיים הציבוריים, הצורך למצוא השראה לאמנות שלך במקומות חיצוניים, או דווקא בבית – איך בכלל אמן יכול לקיים את עצמו, איך אמן יכול ליצור, מהיכן הוא שואב את החומרים שלו, את הכוח שלו לחיות, ומה על האנשים שבחייו. הסרט הזה מדבר על חיים של שחקן דרך סיפור פרטי של אחד השחקנים הגדולים ביותר שהכרתי, וכל שחקן בעולם יכול להתחבר לסיפור הזה מתוך האהבה והכבוד הגדולים של דוידוביץ' לחומר שאיתו הוא עובד. סרט יפהפה.

8. תל אביב על האש – סאמח זועבי (ישראל)

סרט מבריק. לקחת את הסכסוך המתמשך כאן בישראל-פלסטין, ולעשות ממנו קומדיה. מצחיקה. מאוד. ודרך הפריזמה העקומה להסתכל עלינו (היהודים, הערבים), האנשים הפשוטים, שבויים בתוך המשחק הזה בלי דרך לצאת. אנחנו (היהודים) שולטים בערבים, אומרים להם מה לעשות, ואיך לעשות, והם (הערבים) רוצים את העצמאות שלהם, אבל גם הם מבולבלים, ולא ממש יודעים איך ומה. ובאמצע – חיי היום יום. סרט מהנה מאוד, שגם מגרה את המחשבה.

7. להיות אסטריד (Unga Astrid) – פרנילה פישר כריסטנסן (שבדיה)

הפתיע אותי כמה אהבתי את הסרט הזה. בסופו של דבר, הסרט הזה בא מאהבה, ובמטרה להחזיר אהבה. סופרת שכתבה ספרי ילדים חוגגת יום הולדת, וקוראת מכתבים של ברכה שנשלחו אליה מאת הקוראים שלה. כמה רגעים שבהם העבודה הארוכה והקשה של יצירת אמנות מקבלת חזרה את האהבה שכל כך נחוצה. והסרט הזה מראה את הדרך הקשה שהאהבה הזאת צריכה לעבור, את נסיבות החיים הלא קלות, ובכל זאת, ולמרות הכל, האהבה פורצת את הקשיים, מגיעה עד לרגע שבו גם האשה הזאת מקבלת רגעים של נחת. סרט שמבוים במקצועיות, בשקט ובבטחון, ויודע לרגש אותי מבלי ללחוץ יותר מדי. תענוג של סרט.

6. יצירה ללא מחבר (Werk Ohne Autor) – פלוריאן הנקל פון דונרסמרק (גרמניה)

הסרט הזה נשאר איתי הרבה אחרי שראיתי אותו. יש בו אמביציה גדולה מאוד (אורכו כ-3 שעות), אבל יש בו כשרון ובעיקר תבונה כדי לכסות על האמביציה. דיון ארוך מאוד במאבק בין שתי גישות לחיים – הגישה המחמירה והגישה הרכה. סיפור אהבה, יצירת אמנות, חופש אל מול עול ערכים ראויים (בעיניי עצמך, בעיניי אחרים) – יצירה רחבת יריעה המספרת על מאבק ארוך מאוד בין גבר לבין האהוב של ביתו, מישהו שנראה לו לא ראוי, אבל הגישה הרכה והאסרטיבית של הצעיר (בגילומו המרגש של טום שילינג) מנצחת בסוף את גישתו המחמירה של האב של הבחורה (בגילומו המצוין של סבסטיאן קוך), והכל עטוף בבימוי מיומן של במאי שכבר זכה באוסקר, והיה מועמד לאוסקר גם על הסרט הזה. מסוג הסרטים שצריך לפנות יום שלם בשביל לראות אותם, אבל זה שווה את המאמץ, כי הוא נשאר איתי יותר מיום אחד.

5. עם הגב לקיר (Dragged Across Concrete) – ס. קרייג זאהלר (ארה"ב)

סרט פעולה פסיכי, ובעיקר אווירתי. זה מה שהכי הפתיע אותי. הסרט הזה ארוך (למעלה משעתיים וחצי), והוא לוקח את הזמן שלו, בשקט, כמעט באפתיות. הדמויות שמגלמים כאן וינס ווהן ומל גיבסון מקבלות לידיהן רפליקות של קומדיה, אבל הן נאמרות כאילו בנימה רצינית שכזאת, כאילו שהסרט מסרב להנות מהקומדיה שבו, ודווקא בגלל זה הסרט הצחיק אותי, ובגלל השקט והסבלנות שהוא דורש, כשמגיעים רגעי האקשן הקשוחים מאוד שבו, הסרט הזה סוחף. לא לכולם היתה הסבלנות ללכת עם הקצב המשונה של זאהלר, אבל מי שנשאר עם הסרט הזה הרויח חוויה לא קונבנציונלית שנשארה איתי גם אחרי שעזבתי את האולם.

4. האשמים (Den Skyldige) – גוסטב מולר (דנמרק)

סרט קטן, פצפון, שכולו מתרחש בשני חדרים, אבל עם כשרון נפלא של שחקן אחד ועם בימוי אינטלגנטי ותסריט מפתיע, הסרט הזה כבש אותי מהרגע הראשון. סיפור מתח שבו שוטר במרכז חירום טלפוני מנסה לנהל אירוע חטיפה שמתפתח לכדי משהו אחר לגמרי הופך, בעזרת חשיבה קולנועית מרתקת, לסרט שמושיב אותי על קצה המושב, ולבידור יוצא מהכלל. הסרט לעולם לא יוצא מהלוקיישן בו הוא נמצא, לעולם לא רואים את מי שמעבר לקו, כך שהדמיון עובד כאן שעות נוספות, ואנחנו ממש חרדים לגורל החטופה והילדה שלה, מודרכים רגשית על ידי תגובות השומע, ולמרות שזה נשמע סטטי – הסרט הזה קולנועי לגמרי, והתוצאה היא גם סרט מתח אפקטיבי מאוד, וגם סרט שמשאיר אותי עם מטען אחרי שהכל נגמר. סרט קטן גדול.

3. דיוקן של נערה עולה באש (Portrait de la Jeune Fille en Feu) – סלין סיאמה (צרפת)

סיפור אהבה עדין, סבלני, טוטאלי, כזה שנשאר איתך חיים שלמים, ובתוך הסיפור הזה מקופלת תובנה על יצירת אמנות באופן יותר כללי – יצירה מוזמנת, כזאת שנעשית עבור הכסף, אבל אין בה נשמה, אל מול יצירה שיוצאת מהנשמה, כזאת שבאה לבטא אהבה למישהו, למשהו, ובתורה היא כמוסת זכרון, כמוסת רגש, שעובר הלאה, לצופה בה, לשומע אותה. סרט נפלא ומאוד מרגש שעשוי בסבלנות, באהבה גדולה, בעדינות, ובחוכמה.

2. האירי (The Irishman) – מרטין סקורסזה (ארה"ב)

אם "האשמים" הוא סרט פצפון עם שחקן אחד בשני חדרים, ו"דיוקן של נערה עולה באש" הוא סרט קאמרי עם שתי דמויות ראשיות ושתי משניות, כולן נשים, "האירי" הוא כבר אפוס עצום מימדים שלא שוכח שיש שם אנשים בתוך כל הגודש הגדול הזה, אחד מהם הוא אותו אירי משם הסרט. יצירת מופת גדולה מהחיים, שמספרת את הסיפור של המאה העשרים באמריקה דרך סיפור הפשע של המאפיה, והמסקנה העצובה היא שארצות הברית של היום, דה לנד אוף דה פרי, היא בית אבות של פושעים. אף אחד לא חף מפשע. לא אנשי העולם התחתון, וגם לא אלו שפעלו למען הפועלים, למען האדם הקטן ברחוב. כולם, אבל כולם – פושעים. מרטין סקורסזה מביים בסבלנות, בשקט, סרט ארוך שלא הרגשתי בו את הזמן עובר, ובחלק השני שלו הקונפליקט המרכזי, קונפליקט של נאמנות, הופך לדרמה עצומת רגשות שנמצאת מאחורי השקט המוכתב מלמעלה. רוברט דה נירו בהופעה אדירה שמסגירה את סערת הרגשות מבלי להראות אותה כלפי חוץ, ג'ו פשי מצוין גם הוא בתפקיד משנה, אל פצ'ינו גם הוא תורם משלו, ומסביב גלריה אדירה של שחקנים – ומעל הכל – במאי מופלא ותסריט נהדר. סרט אדיר.

1. פרזיטים (기생충) – בונג ג'ון הו (דרום קוריאה)

כבר הרבה שנים אני מדבר על זה שתעשיית הקולנוע בדרום קוריאה היא המרתקת בעולם. והנה השנה היא הביאה סרט של אחד מהמובילים בבמאי קוריאה, אחד המצוינים בבמאי העולם, והסרט הזה סחף את הקהל והמבקרים בכל מקום שאליו הגיע, ועוד ידו נטויה (יש בקרוב איזה דבר קטן שנקרא אוסקרים. גם לשם הוא יגיע).

וכל זה לא היה משנה לי אם לא היה באמת מדובר בסרט מצוין. וכמה שהסרט הזה מצוין. סיפור שמתחיל כקומדיה משעשעת מאוד על משפחה של קומבינטורים מתפתח באיזשהו שלב לסרט פסיכופטי בו המשפחה הזאת נאלצת לאלתר כדי לשרוד, ובונג ג'ון הו מלהטט בין קומדיה למתח ואפילו לאימה עם סיום מפתיע ברגש עדין. סרט עם תסריט לא צפוי אבל הומוגני לגמרי שגם סוחף אותי עם בימוי מיומן וגם משלב בצורה מאוד לא קונבנציונלית בין כל המרכיבים הכי טובים שיש בקולנוע כדי ליצור חוויה חד פעמית (כלומר – עד הסרט הבא של הבמאי המצוין הזה).

בשנה שהיו בה כמה וכמה סרטים ממש מצוינים, "פרזיטים" היה הכי מצוין לטעמי.

אבל היו עוד כמה סרטים נהדרים. כאלו שמכל מיני סיבות לא הגיעו להפצה מסחרית. אלו הם עשרת הטובים שבהם לטעמי (הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי כדי לתת לכם טעימה שתגרום לכם לחפש את הסרט הזה בכל זאת):

10. 3 ימים בקיברון (Drei Tage in Quiberon) – אמילי עאטף (גרמניה)

הסרט הזה זכה בפרס האקדמיה הגרמנית לפני שנה וחצי, ומאז די נעלם מהשטח. הצלחתי איכשהו לתפוס אותו בהקרנה סינמטקית אחת בתחילת השנה, וגיליתי סרט רגיש ויפהפה. לכאורה, יש כאן פיסת רכילות: רומי שניידר, משחקניות הקולנוע הכי מפורסמות בעולם בשנות ה-70, נופשת במקום שנקרא קיברון. שני עיתונאים (בעצם, עיתונאי וצלם) מבקשים ומקבלים ראיון אקסלוסיבי. שנה לאחר מכן, שניידר נפטרה בגיל 43. זה היה הראיון האחרון שהעניקה בחייה. לכאורה, מי שקצת מכיר ויודע מאוד יסתקרן ממה שהיה לשחקנית המוכשרת הזאת לומר על חייה. למעשה, יש כאן הרהור יפהפה על החיים בצל התהילה, הצורך ליצור, כמו גם חוסר היכולת לחיות חיים נורמלים. אשה ברגע של משבר משתמשת בעיתונאי שלכאורה בא לעשות את כתבת חייו, ראיון עם אחת הכוכבות הגדולות בעולם, לכאורה ראיון שהוא כמו עניין עסקי – ורומי שניידר מודעת לכך, ובכל זאת מוצאת בכך הזדמנות לשפוך את ליבה ברגע מאוד מסוים בחייה. סרט רגיש בשחור לבן יפהפה, שהוא גם רגע בחייה של אייקון שבאמת היה, וגם הרהור על מחיר התהילה בכלל.

9. קוקו-די קוקו-דה (Koko-di, Koko-da) – יוהנס ניהולם (שבדיה)

זה סרט ביזארי מאוד, אבל כזה שמבוים עם כל כך הרבה דמיון, שלא יכולתי שלא להיענות לו. לאחר אקספוזיציה עצובה, הסרט מגיע אל חלקו העיקרי, והוא לופ חוזר של משפחה שנקלעת אל בין כוונותיה של חבורה אכזרית במיוחד. החבורה הזאת מתעללת בגיבורי הסרט, ואז הסיפור חוזר לנקודת ההתחלה של הסצינה, כשאולי הם כבר יודעים מה שהולך לקרות, ומבקשים לברוח, להימנע, אבל הרוע האנושי הזה מוצא אותם כל פעם מחדש.

והלופ הזה עשוי עם כשרון בימויי מרשים, עם עריכה שיודעת מה להראות ומה לא להראות, ועם רגש מפתיע. סרט שלא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל הבימוי של יוהנס ניהולם, שגם את סרטו הקודם אהבתי, הקצב המשונה שהוא מכתיב, ההמצאות הויזואליות המעניינות, והרגש שמגיע ממקומות לא צפויים הופכים את הסרט הביזארי הזה לחוויה מרתקת.

8. כפפת האגרוף של בו (Vechtmeisje) – יוהאן טימרס (הולנד)

את הסרט הזה ראיתי בפסטיבל סרטי ילדים בסינמטק, לכאורה לא המקום שבו ניתן לצפות באחד הסרטים הכי משובחים של השנה, אבל יש כאן עשייה קולנועית מיומנת, שחקנית ראשית מרגשת, ומחשבה על הדרך שבה אנחנו מביעים את עצמנו, הדרך שבה אנחנו מסדרים את כל הבלגן שיש לנו בחיים לכדי מכת אגרוף אחת שתהיה הקתרזיס שלנו, כמו גם הפתרון או לפחות הנחמה לצרות שיש לנו. אולי לא הסרט הכי מקורי שיש, אבל עם תבונה, רגישות, ועם קולנוע שיודע לצלול אל תוך נשמתה של מתבגרת ולהביע את כל התסכול שיש לה – זה סרט סוחף שמאוד כדאי לנסות לחפש.

7. אהבה בלתי אפשרית (Un Amour Impossible) – קתרין קורסיני (צרפת)

סרט של יריעה רחבה. סרט שמתאר חיים שלמים כמעט. סיפור אהבה שנפרש על פני עשרות שנים. סיפור של אהבה בלתי אפשרית. כי הגבר אינו רוצה, אינו מוכן להתחייב. אינו מוכן להתחתן. הוא אומר את זה כבר בהתחלה. האשה המאוהבת מקבלת את זה. מוכנה לחיות כמה רגעי אושר גנובים, פעם בכמה שנים. האהבה הזו הולידה ילדה, אבל הגבר לא נמצא כדי לטפל בה. החיים של הגיבורה מלאים ברגעי שגרה, רגעים שבהם היא מגדלת את הילדה, רק מצפה לפעם הבאה שהיא תפגוש את אהובה. סרט שמציג אשה מופנמת, בגילומה המרגש מאוד של וירז'יני אפירה, שסופגת את קשיי החיים אל תוכה, לומדת למצות את רגעי האושר המעטים שהחיים מעניקים, ובשאר הזמן, לחיות חיים אפורים, בציפיה לרגע האושר הבא. סרט אפי, מרגש מאוד, ודווקא בגלל השקט שלו הוא סחף אותי.

6. מריאן וליאונרד – מילים של אהבה (Marianne and Leonard – Words of Love) – ניק ברומפילד (ארה"ב)

מבין הסרטים הדוקומנטרים שראיתי השנה, זה היה הסרט שהכי ריגש אותי. כמו במקרה של הסרט על שייקה אופיר, לכאורה יש כאן ביוגרפיה סטנדרטית של אמן ידוע ואהוב. למעשה, יש כאן תובנה נוגה על החיים. רוב הסרט הזה מתרכז בפרק מסוים מאוד בחייו של לאונרד כהן – סיפור האהבה שלו עם מריאן, זאת שהיתה ההשארה לאחד משיריו המפורסמים ביותר. "מילים של אהבה" מפליא לתאר את האי היווני הידרה שבו הם חיו בשנות ה-60 כסוג של גן עדן עלי אדמות, ואז הוא תוהה האם האדם (אני, אתם) מעצם קיומו לא באמת יכול לחיות בגן עדן. כי סיפור האהבה הזה נשבר, ללא סיבה נראית לעין. האהבה בין מריאן לליאונרד התמשכה לאורך חיים שלמים, אבל הם חיו אותה באמת רק במשך 8 שנים באותו גן עדן שנקרא הידרה. אולי האדם לא באמת בנוי לחיות חיים מופלאים, לא באמת יכול לעכל את היופי הגדול של העולם. מתוך סיפורו של אמן נהדר עולה תובנה נוגה על העולם, בסרט אינטלגנטי שירגש את כל מי שאוהב את השירים של לאונרד כהן, וגם את כל מי שלא.

5. אמנדה (Amanda) – מיכאל הרס (צרפת)

סיפור לכאורה מלודרמטי מרגש אותי דווקא בגלל שהוא לא לוחץ לכיוון הסנסציוני: אשה צעירה נהרגת בפיגוע. היא משאירה אחריה ילדה בת 7. אחיה, גבר צעיר שלא ממש מוצא את עצמו עדיין, מחויב לקחת על עצמו את האחריות בגידול הילדה הזאת. עכשיו שניהם (הוא והילדה) מתאבלים יחדיו, לומדים לחיות דרך הכאב ביחד, חיים ביחד. סרט על נושא קשה שמוגש ברוך אנושי שמאמין באדם למרות הקשיים, ודווקא בגלל הרוך שלו הוא מאוד מרגש אותי.

4. מצטערים שהחמצנו אותך (Sorry We Missed You) – קן לואץ' (אנגליה)

הסרט הטוב ביותר של קן לואץ' זה שנים רבות, ולראשונה זה שנים רבות (לדעתי מאז תחילת שנות ה-90), סרט של קן לואץ' שלא מופץ בישראל (לא באשמת המפיצים הפעם. להבנתי הסיבות הן פוליטיות). קן לואץ' תמיד נצמד לתודעת אנשי הצווארון הכחול, האנשים הפשוטים הנרמסים ע"י המערכת, ובסרטיו האחרונים, בהשפעת התסריטאי הקבוע שלו פול לוורטי, הכל הפך לברור מדי, שחור ולבן מדי. גיבורי הסרט מושלמים מדי. המערכת רעה מדי. "מצטערים שהחצמנו אותך" חוזר לתאר את גיבורי הסרט כדמויות מלאות, וכמעט שלא מראה את הממסד. הבוס של הגבר הוא אכן איש חסר לב, אבל תפקידו בסרט יחסית קטן. הסרט הזה הוא בעיקר תיעוד של חיים בלתי אפשרים של משפחה פשוטה, עם לחצים כלכליים ואחרים שרק הולכים וגדלים ככל שהסרט מתקדם. העבודה שלו, העבודה שלה, הילדים שמסתבכים בצרות, אין כסף, אין זמן לשום דבר, אין מוצא. סרט חונק על המציאות הפשוטה. סרט מעולה.

3. לכוכבים (To the Stars) – מרתה סטיבנס (ארה"ב)

הסרט הזה הוקרן בלא מעט פסטיבלים בעולם (כולל בחיפה, שם ראיתי אותו), אבל הוא לא הופץ מסחרית בשום מקום, כך שאין לו אפילו טריילר. אבל הוא אחד מהסרטים הכי יפים ומרגשים שראיתי השנה. לכאורה, סרט בנאלי על ידידות שמתפתחת בין שתי בנות עשרה בארה"ב של שנות ה-60. למעשה, הקצב האיטי שבו מפתחת הבמאית מרתה סטיבנס את הסיפור יוצק איזושהי אמת לסיטואציה, וכך העניינים מתגלגלים בצורה הגיונית, נותנים לי להתאהב לאט בשתי הבנות האלו, אחת מכונסת בעצמה, ואחרת פתוחה יותר, אחת מחויבת לאמירת אמת גם אם היא לא נעימה, גם אם המחיר הוא להיות מנודה חברתית, ואחרת יודעת לשקר, להתחבר עם הזולת, אבל גילוי הסודות שלה פוגע יותר ממה שאפשר לדמיין, בסרט שהוא צנוע, ועם זאת, לקראת הסוף הופך לטרגדיה לא קטנה – סיפור אנושי קטן שהוא גם סרט מרגש ויפהפה. מסוג הסרטים הקטנים שהולכים איתי שנים אחרי הצפייה, למרות שהם לכאורה זניחים ולא נראים, ודוקא בגלל זה אני אוהב אותם כל כך.

2. לארה (Lara) – יאן אולה גרסטר (גרמניה)

איזה סרט מרתק זה. סיפורה של אשה (לארה, מן הסתם) החוגגת את יום הולדתה ה-60. "חוגגת" זאת לא המילה הנכונה. "מציינת". הסרט מלווה אותה במהלך יום אחד אחד בחייה, הוא יום הולדתה. בנה הוא פסנתרן העומד לפני קונצרט חשוב בערבו של אותו יום. ולארה היא אשה קשה. כזאת שמאמינה באהבה קשוחה. היא מזלזלת ברוך ובביטויי אהבה מתקתקים, ומעדיפה להראות את אהבתה דרך דחיפה קשוחה קדימה עם מינימום מילות אהבה. אבל אולי מדובר בדרך חיים הרסנית? אולי אהבה קשוחה אכן מביאה הצלחה, אבל התוצאות הנפשיות שלה יכולות להיות קשות ונמשכות על פני חיים שלמים. והכל ביום הולדתה ה-60 של לארה. סרט חכם, מרתק, אינטלגנטי, ומרגש.

1. הזמיר (The Nightingale) – ג'ניפר קנט (אוסטרליה)

הסרט הזה הותיר אותי כמעט משותק מהלם. סרט נקמה על אכזריות כל כך קיצונית, אבל מה כבר אפשר לעשות אחרי מעשה כל כך בלתי יתואר (והסרט הזה מתאר אותו. הו, כמה שהסרט הזה אלים וקיצוני). האם ניתן בכלל לנקום, האם נקמה תואיל במשהו בכלל, ואולי הגישה האנושית הרכה היא הנכונה יותר? סרט שמוציא את כל האלימות הקשה שבתוכנו אל האור, ואז שואל אם יש בה תכלית, גם אל מול הרוע האולטימטיבי. סרט אדיר של במאית מופלאה. קשה מאוד לצפייה, אבל כדאי מאוד לעמוד באתגר. סרט אדיר.

זהו. זה סיכום השנה שלי בקולנוע. היתה שנה ממש מצוינת.

ובשנה הבאה?

כבר ראיתי את "יוצאים מן הכלל", החדש של טולדנו את נקש, ומאוד אהבתי. וראיתי גם את "הפרידה", סרט אמריקאי דובר סינית. וגם אותו מאוד אהבתי. שניהם אמורים להיות מופצים בקרוב בישראל. לטווח הקצת יותר רחוק:

ב-2020 נראה סרט חדש של נני מורטי האיטלקי שנקרא "3 קומות" (המבוסס על ספר באותו שם של הסופר הישראלי אשכול נבו); פראנסואה אוזון הצרפתי הביא ב-2019 סרט נהדר שנקרא "בחסדי האל", וכבר יש לו סרט חדש שנקרא "קיץ 84'"; עוד במאי צרפתי שיביא סרט חדש השנה הוא מישל האזאנאויציוס (או משהו כזה. ההוא שביים את "הארטיסט"). הטריילר לסרטו החדש כבר נמצא ברשת, והוא נראה מאוד מושקע. ובכיכובו של עומאר סי, מהשחקנים המצוינים בעולם היום; בן צייטלין חוזר סוף סוף עם סרט חדש שנקרא "וונדי", שלהבנתי הוא פיתוח של הרוח הקסומה שהיתה "חיות הדרום הפראי"; ווס אנדרסון חוזר גם הוא; וגם לראדו ז'ודה הרומני, שאני מחשיב לאחד מהבמאים החשובים והמצוינים בעולם היום, גם לו יהיה סרט חדש השנה (סיפור על צעירה שכתבה גרפיטי כנגד השליט הרומני בעבר, ונעצרה ועונתה ע"י המשטרה). וזה רק על קצה המזלג.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s