סרטי העשור שהלכו לאיבוד

את סיכום השנה שלי העליתי לכאן לפני כמה ימים, אבל יש גם עניין עם סיכום העשור. הבלוג שלי קיים 9 שנים, וכולם מסביבי מסכמים עשור, בוחרים את סרטי העשור שלהם, ועל רוב הסרטים שאהבתי (וגם על כאלו שלא) כתבתי כאן בעשור האחרון. לכאורה, משימה לא קשה לנבור בבלוג שלי אחורה ולבחור בפינצטה את עשר, עשרים, חמישים הסרטים שהכי אהבתי בעשור האחרון.

לכאורה. כי למעשה, כשניגשתי להכין רשימה של סרטים שרציתי להכניס לסיכום העשור, היא מהר מאוד תפחה לכמות שלא יכולתי להשתלט עליה, ובטח לא כזאת שיכולתי לדרג. מהר מאוד זנחתי את הרעיון של מצעד העשור הפרטי שלי. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. החלטתי לעשות משהו קטן הרבה יותר (והרי אני בלוג קטן בסופו של דבר): החלטתי לרכז רשימה קצרה של סרטים שאהבתי בעשור האחרון, סרטים שהלכו לאיבוד. סרטים שלהרגשתי לא קיבלו את הכבוד שהם ראויים לו מכל מיני סיבות. לאו דווקא רשימה של הסרטים הכי טובים לטעמי בעשור האחרון, אלא יותר רשימה של סרטים שהייתי שמח לפגוש בהם בהקרנה סינמקטית מקרית, או אפילו, רחמנא ליצלן, בהקרנה טלויזיונית, למרות שאת הסרטים האלו קשה למצוא אפילו בספריות האינסופיות של ה-VOD של הנטפלקיסים למינהו.

אז להלן רשימה של עשרה סרטים שמאוד אהבתי בעשור האחרון, והם מתחבאים טוב טוב, ואולי כדאי לנקות קצת את האבק ולהוציא אותם לאור, שוב:

"המלחמה הוכרזה"/ "מלחמת החיים" (La Guerre est Déclarée) – ואלרי דונזלי (צרפת)

כששאלו אותי על מה הסרט הזה, עניתי שהוא מספר על מלחמתו של זוג צעיר במחלת הסרטן של התינוק שלהם. התגובה המיידית של השומעים היתה  – לא, זה לא. לא רוצה לראות את זה. לך תסביר להם שמדובר בסרט שמבוים בתנופה בלתי רגילה, עם הרבה מוסיקה ואפילו הומור, וכמובן נהרות רגש שמציפים את הנשמה. זה לא רק סרט בכי. זה סרט שחוגג את החיים דווקא כשסכנת המוות נוכחת בצורה מאוד מוחשית. אחרי שראיתי את הסרט הזה הייתי בטוח שואלרי דונזלי בדרך להיות הדבר הגדול הבא בקולנוע העולמי (הסצינה הזאת מתוך הסרט הנפלא הזה הזכירה לי סצינה של שיר מתוך "מגנוליה" המפואר של פול תומס אנדרסון), אבל מאז הסרט הזה היא די התרסקה ולא הצליחה לשחזר את ההצלחה של הסרט הזה, ועדיין, מאוד כדאי לבדוק את "המלחמה הוכרזה" (בזמנו הסרט היה שייך לבתי הקולנוע "לב", והם שינו לו את השם ל"מלחמת החיים", אבל לא הפיצו אותו לבסוף).

"לנשום" (Respire) – מלאני לורן (צרפת)

(טריילר)

במקרה של מלאני לורן, דווקא היה מדובר בהבטחה שהתממשה. לורן היא שחקנית מפורסמת, זמרת, וגם במאית. סרטה הראשון, "מאומצים", הציג במאית עם רגישות ועם דמיון. סרטה השני, "לנשום", כבר מחץ את הלב שלי. ברגישות ובסבלנות מספרת לורן על ידידות הנרקמת בין שתי בחורות בגיל התיכון, וכשהחברות הזאת נסדקת, הרגשת הבגידה כל כך חריפה עד היא מובילה למעשה הפטאלי שחותם את הסרט, מעשה שמשאיר אותי (ואת הדמויות) חסר נשימה באופן הכי מילולי שיש. הסרט הזה הוא פשוט פצצת רגש סבלנית המכוונת ישר ללב, והסרט הזה לא עזב אותי שנים אחרי שראיתי אותו.

"שיר הלל לאבי" (Gukjesijang) – ג'יי קיי יון (דרום קוריאה)

(טריילר)

בעשור שבו דרום קוריאה הציגה קולנוע מרתק, סוחף, מרגש, מפחיד, מקורי, מצוין, ובשנה שבה במאי קוריאני יזכה באוסקר, ראוי להזכיר סרט שאולי קיבל קצת פחות תשומת לב (מחוץ לקוריאה. בנמל הבית שלו הוא זכה ב-10 פרסי אקדמיה, כולל פרס הסרט הטוב ביותר. כתבתי על זה כאן), סרט שאולי קצת שונה ממה שאנחנו רגילים לראות מהקולנוע הקוריאני, אבל הוא סרט מצוין לא פחות מ"פרזיטים" או מ"רכבת לבוסאן", למשל' רק סרט שונה מאוד מהם. כי בניגוד לסרטי הפעולה או האימה שמגיעים משם, "שיר הלל לאבי" הוא דרמה, ואפילו כזאת שמנסה להעתיק מהקולנוע האמריקאי, ובאופן יותר ספיציפי – מסרט שנקרא "פורסט גאמפ". גם כאן, יש בעצם סיפורה של אומה במשך עשרות שנים דרך סיפורה של דמות אחת. מישהו שגדל בקוריאה, נסע לעבוד בגרמניה, היה גם בויטנאם, חזר, ועבר הרבה הרפתקאות בחייו. וברקע, כל מיני אירועים שהתרחשו בדרום קוריאה מאז שנות ה-60. בסוף הסרט הוא אומר – "חייתי חיים טובים, אבל אלוהים, הם היו כל כך קשים". האפוס האופראי הזה סוחף בגודל העצום שלו, בעיקר בגלל שהוא לא שוכח גם את האינטימיות האנושית – והתוצאה היא אודיסיאת רגש שגם מלמדת אותי דברים על קוריאה, וגם מספרת לי סיפור שלא משאיר עין אחת יבשה באולם.

מיס באלה (Miss Bala) – חררדו נאראנחו (מקסיקו)

(טריילר)

יש הצלחות שמשתקות את היוצרים שלהן. "מיס באלה" היה סרט הפריצה המדהים של חררדו נאראנחו. חינגת אקשן פסיכוטית שסובבת דמות של אשה צעירה שכל מה שהיא רוצה הוא להתמודד על כתר מלכת היופי. מאחורי היריות והפיצוצים עומדת כאן הנחת בסיס מייאשת על הרקבון הכל כך בסיסי בחברה המקסיקאית, ועל האלימות שהיא כמו מחלה ממארת בלתי ניתנת לריפוי שם. אולי בגלל חוסר ההבנה של מה שמפעיל את כל האלימות הזאת, הרימייק האמריקאי שיצא למסכים בשנה שעברה נכשל לחלוטין. הגרסה המקורית ממריצה אדרנלין בצורה יוצאת דופן, אבל יש בה גם הרבה לב ונשמה. סרט אדיר. מאז "מיס באלה" נאראנחו נעלם מהמפה, ולפי imdb, רק עכשיו יש לו פרויקט חדש.

בליינדספוט (Blindsone) – טובה נובוטני (נורבגיה)

(טריילר)

מחרתיים עולה על המסכים שלנו "1917". סרט ב"שוט אחד". "בליינדספוט" הוא באמת סרט בשוט אחד. בלי מרכאות. 100 דקות בשוט אחד. היה אחד כזה שהגיע מגרמניה לפני כמה שנים ("ויקטוריה", גם הוא סרט מצוין, שאגב היווה השראה לבמאית), וזה, הנורבגי, הוא אפילו יותר מצוין. ההתחלה של הסרט הזה גורמת לי לתהות על מה ולמה אני רואה את כל מה שקורה לבחורה הצעירה הזאת. למה אני נשאר איתה גם ברגעים המתים (הרי זה סרט בשוט אחד. אין כאן עריכה שתדלל את מה שהוא לכאורה לא נחוץ דרמטית). אבל ברגע אחד, כמעט חצי שעה לתוך הסרט, אני מבין: איך יכול להיות שבחורה כל כך רגילה, כל כך פשוטה, איך יכול להיות שהיא פתאום, ללא הודעה מוקדמת, תקפוץ מהחלון? ואז, בשוט אחד, הסרט עוקב אחרי האמא ההיסטרית (הנסיעה לבית החולים היא רגע אחד מתמשך ומשתק במיוחד), ואחרי כל מה שעובר שם, בבית החולים. סרט מדהים לא רק טכנית, אלא גם בשילוב האלמנט האנושי לתוך העשייה הקולנועית (ולטעמי, הסרט הזה הרבה יותר טוב מ"1917").

עד שההר יפגיש בינינו (Eyjafjallajökull)- אלכסנדר קופר (צרפת)

(טריילר)

הסרט הזה רחוק מלהיות יצירת מופת. אבל יש לו דבר אחד שמייחד אותו: הוא ממש ממש מצחיק. מאוד מצחיק. יש כאן כמה וכמה סט-אפים שלא יאומנו, עם יכולת ביצוע מופלאה של דני בון (קומיקאי מוכשר וידוע) וואלרי בונטון, שותפתו לפשע. שם הסרט המקורי, והבלתי ניתן להגיה, הוא שמו של הר געש באיסלנד. מתישהו בעשור הזה הר הגעש הזה התפרץ, וכיסה את אירופה בענן עשן. הענן הזה העסיק את החדשות במשך כשבוע, כי לא מעט טיסות בוטלו בגללו. הסיטואציה הזאת מהווה את נקודת היציאה של הסרט הזה. זוג גרוש צריך להגיע לחתונת הבת שלהם ביוון. הם ממש שונאים אחד את השני, אבל בגלל שהטיסות שלהם מתבטלות, הם צריכים לנסוע ביחד ליוון. והם עושים כל מה שהם יכולים (ובסרט הזה יש המצאות קומיות מופלאות ממש) כדי שהשני יפספס את החתונה, או סתם יושפל עד עפר. וכך הסרט הזה הוא רכבת הרים מטורפת של צחוקים בלתי נגמרים. קומדיה בלי להתנצל, אבל עם הרבה כשרון והרבה, הרבה צחוקים.

טווח קצר 12 (Short Term 12) – דסטין דניאל קרטון (ארה"ב)

לפעמים כל מה שצריך זה אוזן קשבת. סך הכל תיאור של חיים במוסד טיפול לנוער בסיכון. זה כל הסרט. ובתוך זה – חיים שלמים. כמה דמויות שמוצאות את הדרך לבטא את הכאב שלהן, למישהו שסוף סוף מקשיב להן. מישהו שסוף סוף אכפת לו (הנה, לדוגמא, סצינת הראפ המרגשת מתוך הסרט שמוציאה כאב גדול). פיסת חיים אותנטית עם הזדמנות שניתנה כאן לשחקנים שזכו בהמשך העשור באוסקרים (ברי לארסון עשתה אחרי הסרט הזה את "חדר", וראמי מאלק את "רפסודיה בוהמית"), ובעיקר עם אנושיות חמה ששוטפת את הנשמה. סרט יפהפה.

סיפור רפאים (Ghost Story) – דיויד לאורי (ארה"ב)

(טריילר)

מסוג הסרטים שאני לא ממש בטוח שהבנתי אותם, ועדיין יש בהם משהו מכשף. מרגש. חד פעמי. זוג צעיר ואוהב. הוא מת בתאונה. היא מתאבלת. ולאט לאט היא חיה דרך הכאב ומרפאת את הפצעים. והוא? עטוף סדין מסתכל עליה בשקט. ואז הסרט עובר זמנים, שנים, מימדים שונים ומשונים, חוזר בלופ למה שהיה, ועוד כל מיני המצאות שונות ומשונות, אבל כל הזמן משמר איזשהו גרעין רגשי שאיכשהו עובד לכל אורך הסרט. חידה לא פתורה, שאולי לא צריך לפתור. סרט משונה, מוזר, אבל כזה שנשאר מבלי שבכלל צריך לפתור אותו, אלא להשאיר אותו כמו שהוא – חידתי ויפהפה.

10% ילדה שלי – אורי בר און (ישראל)

(טריילר)

יש סרטים שהחן שלהם כל כך כובש עד שאני מוכן לסלוח להם על הרבה דברים, וכך, גם אם "10% ילדה שלי" הוא סרט קצת בוסרי, הוא כל כך מקסים עד שלא אכפת לי. מעבר לזה, מה שאני זוכר ממנו בעיקר הוא את התל-אביביות שלו. בעשור שבו דיברו (ברמות שונות של תקיפות) על הפריפריה, נדמה לי שתל אביב הפכה, במידה מסוימת, להיות הפריפריה. מעט מאוד סרטים נעשים בתל אביב, חוגגים את הרוח התל-אביבית, את האהבות והאכזבות של הגברים והנשים הצעירים שחיים בתל-אביב. והנה, סיפור על בחור צעיר שמתאהב בבחורה. היא גרושה עם ילדה. בת 7. והדרך ללב של הבחורה עוברת דרך הלב של הילדה. ובדרך – תוספות קלות ומפתיעות בדמות הופעות אורח קצרות של אנשים מוכרים (עידן אלתרמן, גור בנטוויץ'), ואפילו תוספות אנימציה קלות. סרט מקסים שכדאי מאוד לחפש.

2 בלילה – רועי ורנר (ישראל)

(טריילר)

בעשור בו הקולנוע הישראלי עבר רכבת הרים של הצלחות וכשלונות, בעשור שבו היו "גט", "אפס ביחסי אנוש", "מיתה טובה", ועוד הרבה סרטים מצליחים ויפים, אני תמיד חוזר, בסופו של דבר, לסרט הפצפון הזה. התל אביבי הזה. המצחיק, משעשע, מקסים, אבל בסופו של דבר, מתוק-מריר הזה. גם כאן סרט על אהבות בתל-אביב, אבל הפעם עם מסקנה עצובה – אולי זה לא אפשרי, בעצם. סך הכל שני אנשים. גבר. אשה. רוצים להגיע הביתה כדי לעשות אהבה. אבל אין חניה. אז כל הסרט הוא חיפוש החניה. במהלך הפעולה העירונית הזאת, חיפוש חניה, הם מדברים (בטקסטים נהדרים ומאוד משעשעים, בביצוע כובש של קרן ברגר ושל ירון ברובינסקי), ורק בסוף הם מגלים שהם התאהבו. אבל אין חניה, אז איך תהיה אהבה? כי יש חיים לחיות, ויש אפילו נסיעה למזרח הרחוק, אבל מה עם כאן ועכשיו? מה עם האנשים בתל אביב?

סרט קטן שמנצל את כל הכשרון העצום שהושקע בו בצורה מקסימלית, והוא כמוסת רגש קטנה עם תובנה עגומה על החיים בתל-אביב. למרות שהוא סרט אינדי לכאורה זניח שמעט מאוד אנשים ראו, דווקא הוא התנחל בלב שלי, ודווקא אליו אני חוזר.

וזהו. עשרה סרטים ששלפתי ממגירת הזכרונות הרגשית שלי בעשור האחרון. לאו דווקא הסרטים הגדולים ביותר של העשור, אבל כאלו שאני מרגיש שלא באמת קיבלו את היחס המגיע להם.

שנה טובה. עשור טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

4 מחשבות על “סרטי העשור שהלכו לאיבוד

  1. רעיון טוב. צנוע וטוב. אם אני חייב לדרג רגע אקרנים איכותיים לפי מדינה, בעיניי צרפת (שכיכבה פה) באה שנייה לארצות הברית (לא סרטי האקשן של ימינו, אלא צעירים עולים ואינדי וארט משם), וישראל שלישית. באחוז סרטים טובים מתוך הכלל. אפילו אם חסרים לי "דניאל בלייק" והבריטים, בעצם, שלישי. ישראל רביעית. בזכות בשורות טובות ושרוכים. לא בהכרח סרטי "ההייפ" תמיד. אבל יש הייפ שנולד נטו כי סתם איכותי. לפיד בעבר ובנטביץ'. אבל ארז תדמור ויבגני רומן לא מוערכים מספיק ועקביים. וחותם שבגלל שסרטיהם "נטולי אג'נדה" מסוימת, אז פחות מהוללים. מצד שני, אג'נדה חיובית אינה בושה. אבל רק לא לחרטט.

  2. סיכום נהדר. נהנתי לקרוא ועכשיו רוצה לצפות בכולם. אנסה לחפש.
    תודה איתן, עשור מוצלח שיהיה.

  3. היי איתן. נשמה אתה…כל הכבוד.
    גם אני ראיתי את "בליינדספוט" ובטח שגם את "שתיים בלילה" [בהקרנת בכורה בפסטיבל בשדרות לפני כמה שנים] ואני מה-זה-מסכים-איתך…..
    סופר את החודשים עד ל – TENET…..
    שתהיה אחל'ה שנה קולנועית,
    שא ברכה.

  4. שנה אזרחית חדשה טובה והמשך כתיבה מהנה ופוריה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s