ג'וג'ו ראביט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Jojo Rabbit)

לפעמים עולה השאלה האם מותר לצחוק על הכל, או שיש נושאים שהם מחוץ לתחום. מוות. סקס. נאצים.

אני בדיעה שאפשר, ומותר, ואפילו רצוי לצחוק על הכל. הכל. אני רק חושב שבנושאים מסוימים (מוות. סקס. נאצים) צריך להיות מאוד זהירים בדרך שבה נוהגים. מדובר בנושאים רגישים מאוד, ולפעמים בדיחה יכולה להתפרש לא נכון, וכשמדובר בנושאים האלו, להעליב הרבה מאוד אנשים.

כבר נעשו סרטים קומיים בנושא השואה. כמה מהם מהמפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע. "הדיקטטור הגדול" של צ'פלין. "החיים יפים" של רוברטו בניני. סצינת הפתיחה של "ג'וג'ו ראביט" הזכירה לי את סצינת הפתיחה של "להיות או לא להיות" של ארנסט לוביטש. וכאן גם ההבדל הגדול בין הסרטים הקלאסים ההם לבין הסרט החדש הזה: טאיקה וואיטיטי מדגים כאן את יכולותיו הקומיות בצורה מרשימה. הכל זז מהר, קצבי, עם מוסיקה מלהיבה, עם חילופי רפליקות מהירים ומצחיקים שכתובים נהדר – רק שוואיטיטי חסר את מגע הנוצה הנפלא של ארנסט לוביטש.וכך יוצא שבלא מעט סצינות ב"ג'וג'ו ראביט" אני צוחק מתוך אינסטינקט, כי האלמנט הקומי עשוי כמו שכתוב בספר, אבל מיד מתלווה לצחוק הזה טעם לוואי. אני צוחק ומיד עוצר את עצמי ושואל: על מה אני צוחק בעצם? הרי קריאת "הייל היטלר" שהופכת בתחילת הסרט למעין קריאת עידוד אנרגטית הוא דבר שאני יכול לדמיין שאכן קרה בגרמניה הנאצית עם נערים צעירים. זה אמנם מצחיק, אבל גם רציני.

וזאת הבעיה העיקרית של הסרט הזה בעיניי: השילוב בין הרציני למצחיק מאוד צולע כאן. אנשים הולכים ברחוב, מדברים, בקצב מהיר וברוח טובה, ופתאום הם עוצרים ליד תצוגה של אנשים תלויים לראווה ברחוב. המעבר מצחוק לבכי בסרט הזה הוא פתאומי, חסר עידון, קיצוני מדי, והסרט הופך ליצירה שבורה, לא הומוגנית.

אני לא מפקפק בכוונותיו של וואיטיטי. התסריט מספר על נער שמאמין בצורה עמוקה בתורתו של היטלר, ולאט לאט הוא ישתכנע ששנאה היא לא הדרך הנכונה. הדרך שבה זה יעשה היא לא מקורית במיוחד (זה תמיד סיפור אהבה. זאת תמיד בחורה), וזה יהיה מצחיק ומשעשע, אבל משהו בלב הרגשי של הסרט לא באמת עובד. הסרט משקיע את כל מה שיש לו באלמנט הקומי, והוא עושה את זה מצוין, אבל כשהוא מנסה להכניס את הרגעים הרגשיים פנימה (באדיבות הדמות הנוגעת ללב של סקרלט ג'והנסון, שמאוד משתדלת), הוא כושל, והשילוב יוצר סרט שהוא מצד אחד מצחיק ואפקטיבי כקומדיה, אבל כמניפסט אנטי-גזעני, הסרט הזה צולע מאוד. מכיוון שהשילוב בין שחוק ודמע מאוד מגושם כאן, הדרמה לא עובדת כאן. אין כאן באמת סיפור אהבה, ואין כאן באמת אמא שדואגת. הקצב הוא קומי. הדרמה לא באמת מתפתחת בקצב הנכון. יש כאן אפילו סצינה שהזכירה לי סצינה דומה מ"הדיקטטור הגדול" ("הייל היטלר" מרובה משתתפים. מאוד מרובה), אבל הדרך שבה צ'פלין הכניס רגעים רציניים שבאמת העבירו את האימה מהנאצים היתה מלאכת מחשבת. וואיטיטי הוא לא צ'פלין. והוא לא לוביטש. והוא אפילו לא בניני.

אז כך יוצא ש"ג'וג'ו ראביט" הוא סרט מצחיק, אבל לא ממש נעים לצפייה. הצחוק כאן הוא יותר מתוך אינסטינקט (כי, בכל זאת, מסתבר שוואיטיטי הוא קולנוען מיומן), אבל לכל החוויה כאן מתלווה טעם לוואי. רגע שבו אני מבין את כוונת הבמאי, אבל גם מבין שהוא רחוק מאוד מלהגשים אותה. סרט בעייתי לטעמי, "ג'וג'ו ראביט".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s