נפילת אימפריית הכסף: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Chute de L'Empire Américain)

דני ארקאן הוא במאי מאוד נחשב, אבל אני לא ממש מתלהב ממנו. ראיתי סרט אחד שלו בעבר, משהו שנקרא "נפילת האימפריה האמריקאית" (בישראל הסרט הזה נודע בשם "שיחות מלוכלכות"), והרגשתי שמדובר בעיקר בחבורה של אנשים שמדסקסים עניינים ברומו של עולם, עניינים שאין להם באמת קשר לחיים הבורגנים הפרטיים שלהם. על סרט ההמשך שלו דילגתי (ודווקא הסרט הזה זכה באוסקר). עכשיו חוזר ארקאן בסרט שנקרא, שוב, "נפילת האימפריה האמריקאית" (בעברית תרגמו הפעם ל"נפילת אימפריית הכסף"), ואותה בעייה חוזרת שוב: מדובר, לטעמי, בסרט מתנשא.

כפי ששמות סרטיו של ארקאן מרמזים, הוא מבקש לדבר על נושאים גדולים. חשובים. למרבה הצער, להבנתי הנושאים האלו באים על חשבון הדמויות, והסיפור, ושאר ירקות קולנועיים. כי הרי הסרט האחרון הזה של ארקאן הוא בבסיסו מהתלת פשע שאמורה להיות משעשעת, אבל הסרט הזה מסרב להינות.

ראשית, הדמות הראשית. הסצינה הראשונה בסרט הזכירה לי את סצינת הפתיחה של "הרשת החברתית". יושב לו גבר בלתי נסבל ומתנה את צרותיו עם העולם באוזני בת הזוג שלו, שדי מהר הופכת לאקסית שלו. יותר מכך, השחקן הראשי, אחד בשם אלכסנדר לאנדרי, מתנהל במרחב בחוסר בטחון קיצוני, כמעט קטטוני. הדיבור שלו רועד, הגוף שלו רועד, הוא כמעט על סף בכי רוב הזמן. זה אמור ליצור איזשהו אפקט קומי, כפי שהתסריט דורש, אבל זה בעיקר יוצר ריחוק שלי מהדמות הפאטתית הזאת. מה גם שהוא מגלם דמות די מתנשאת ואפילו טיפשה, כך שבניגוד ל"רשת החברתית" שבו אהרון סורקין התסריטאי ודיויד פינצ'ר הבמאי השכילו לראות גם את החמלה בדמותו המתנשאת של מארק צוקרברג (בעיקר בזכות עבודת המשחק הנהדרת של ג'סי אייזנברג), כאן, ב"נפילת אימפריית הכסף", הדמות הראשית מתנהגת כמו נער מפוחד שנמצא בגוף של גבר ולא ממש יודע איך ומה לעשות, למרות שהוא נואם נאומים של ידע שכאילו יש לו.

אה, הנאומים. הסרט הזה מצטט כל הזמן מהמיתולוגיה היוונית, ומדבר ב להמשיך לקרוא