נפילת אימפריית הכסף: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Chute de L'Empire Américain)

דני ארקאן הוא במאי מאוד נחשב, אבל אני לא ממש מתלהב ממנו. ראיתי סרט אחד שלו בעבר, משהו שנקרא "נפילת האימפריה האמריקאית" (בישראל הסרט הזה נודע בשם "שיחות מלוכלכות"), והרגשתי שמדובר בעיקר בחבורה של אנשים שמדסקסים עניינים ברומו של עולם, עניינים שאין להם באמת קשר לחיים הבורגנים הפרטיים שלהם. על סרט ההמשך שלו דילגתי (ודווקא הסרט הזה זכה באוסקר). עכשיו חוזר ארקאן בסרט שנקרא, שוב, "נפילת האימפריה האמריקאית" (בעברית תרגמו הפעם ל"נפילת אימפריית הכסף"), ואותה בעייה חוזרת שוב: מדובר, לטעמי, בסרט מתנשא.

כפי ששמות סרטיו של ארקאן מרמזים, הוא מבקש לדבר על נושאים גדולים. חשובים. למרבה הצער, להבנתי הנושאים האלו באים על חשבון הדמויות, והסיפור, ושאר ירקות קולנועיים. כי הרי הסרט האחרון הזה של ארקאן הוא בבסיסו מהתלת פשע שאמורה להיות משעשעת, אבל הסרט הזה מסרב להינות.

ראשית, הדמות הראשית. הסצינה הראשונה בסרט הזכירה לי את סצינת הפתיחה של "הרשת החברתית". יושב לו גבר בלתי נסבל ומתנה את צרותיו עם העולם באוזני בת הזוג שלו, שדי מהר הופכת לאקסית שלו. יותר מכך, השחקן הראשי, אחד בשם אלכסנדר לאנדרי, מתנהל במרחב בחוסר בטחון קיצוני, כמעט קטטוני. הדיבור שלו רועד, הגוף שלו רועד, הוא כמעט על סף בכי רוב הזמן. זה אמור ליצור איזשהו אפקט קומי, כפי שהתסריט דורש, אבל זה בעיקר יוצר ריחוק שלי מהדמות הפאטתית הזאת. מה גם שהוא מגלם דמות די מתנשאת ואפילו טיפשה, כך שבניגוד ל"רשת החברתית" שבו אהרון סורקין התסריטאי ודיויד פינצ'ר הבמאי השכילו לראות גם את החמלה בדמותו המתנשאת של מארק צוקרברג (בעיקר בזכות עבודת המשחק הנהדרת של ג'סי אייזנברג), כאן, ב"נפילת אימפריית הכסף", הדמות הראשית מתנהגת כמו נער מפוחד שנמצא בגוף של גבר ולא ממש יודע איך ומה לעשות, למרות שהוא נואם נאומים של ידע שכאילו יש לו.

אה, הנאומים. הסרט הזה מצטט כל הזמן מהמיתולוגיה היוונית, ומדבר במצח גבוהה על כל מיני פילוסופיות ותורות כלכליות כאלו ואחרות, אבל הקישור של כל אלו לחיים של האנשים על פני האדמה הוא מגוחך. "אהם, אריסטו אמר ש…אז אולי כדאי שבאמת נעשה את זה", זאת שורה שבוריאציות שונות חוזרת שוב ושוב, רק שבמקום שוודי אלן מוסיף לדיאלוגים שכאלו קריצה, דני ארקאן מתנהג ברצינות.

בכלל, ארקאן מביים כאן סיפור פשע ומרמה, אבל הוא שכח את הפאן הקולנועי. כבר סצינת השוד בתחילת הסרט מחופפת עד כדי תסכול, וכל החלק הראשון של הסרט מבולבל ומביך למדי במגושמות שלו. במקום לסחוף אותי לתוך סיפור של אנשים שלא יודעים מה לעשות עם עושר פתאומי, הסרט הזה בעצמו לא יודע מה לעשות עם התסריט שלו, אז הוא מדקלם כל מיני תורות פילוסופיות, ולא באמת יודע לתפור אותן לחיי הדמויות.

ואז מגיע החלק השני של הסרט. החלק שבו הוא מנסה להיות כמו "אושן 14". גיוס חבורה ובניית תכנית פעולה כדי לרמות את השיטה. אבל גם כאן, הסרט לא ממש נהנה מהתרמית. יש מעט מאוד הומור, הקצב לא מהיר מספיק, הדמויות לא מפותחות מספיק, והדיאלוגים עדיין עוברים לי מעל הראש, מדברים על דברים חשובים, ויוצרים סרט שלהרגשתי הוא פשוט יצירה מתנשאת.

יש כאן חומר טוב. נסיון לספר סיפור פשע קולנועי כיפי שמתוכו נובעת מסקנה בדבר השיטה הקפיטליסטית הקלוקלת. אז מדברים כאן על השיטה הקפיטליסטית, אבל שכחו להזריק כיף, קצב, עניין, אמפטיה לדמויות, אז מה שנשאר הוא סרט מרוחק, מתנשא, ולא מאוד נעים לצפייה (וגם האפילוג הלבבי נדמה לי מאולץ לאור כל מה שהגיע לפניו).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s