ריצ'רד ג'ול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Richard Jewell)

איזה עולם עצוב זה, העולם בו אנחנו חיים. עולם בו אם אתה טוב לב, אתה לא ממש נורמלי. כי לא יכול להיות. כולם אינטרסנטים, דואגים לעצמם. משהו שם, במעשים שלך, חייב לבוא מאגואיזם. לא יכול להיות שפעלת מתוך רצון טהור לעזור לזולת. לא קיים דבר כזה. אנשים הם חשדניים, ציניים, או סתם רעים. טוב לב הוא הלא נורמלי.

סרטו החדש של קלינט איסטווד מבכה את התקופה בה אנחנו חיים דרך סיפורו של אחד, ריצ'רד ג'ול. בהתחלה חשבתי שכבר מתחיל להסתמן דפוס חשיבה של איסטווד – עוד סיפור של גיבור אמריקאי נשכח, גיבור שההיסטוריה עשתה לו עוול. גיבור אמריקאי אמיתי שאמריקה עשתה לו עוול. הוא כבר עשה אחד כזה, לפחות ("סאלי"). וגם "צלף אמריקאי" היה סרט על גיבור אמריקאי. לטעמי, "ריצ'רד ג'ול" הוא סרט טוב יותר משני אלו, ובכלל, זהו סרטו הטוב ביותר של איסטווד זה הרבה זמן (לטעמי זהו סרטו הטוב והשלם ביותר של איסטווד מאז "גראן טורינו" ב-2008). וזה נובע בעיקר משני דברים: איסטווד הצליח לזקק מתוך הסיפור הזה של ג'ול תובנה עגומה על העולם הזה שבו אנחנו חיים, ועבודת הבימוי שלו שקטה וכל כך בטוחה בעצמה, והיה לי תענוג להתמסר במהלך הצפייה בסרט לעבודת בימוי שכזאת.ריצ'רד ג'ול, כפי שאני חוויתי אותו בסרט הזה, הוא כמעט אוטיסט בתפקוד גבוה. גבר בוגר שגר עם אמא שלו, ללא אספירציות לחיים פרטיים משלו (אין בסרט ולו רגע אחד של רצון לזוגיות משלו, מלבד אותה התעקשות שהוא "לא הומו!"). בראש של ריצ'רד ג'ול יש רק דבר אחד: הוא רוצה להיות שוטר. שומר חוק. ההצמדות שלו למטרה הזו היא כמעט לא נורמלית. כזאת שמנקרת במוח ולא עוזבת. הדבר הכמעט יחיד שהוא חושב עליו. וזהו הרעיון של הסרט, להבנתי: ג'ול הוא גילום כל הטוב שבסרט. והוא לא ממש נורמלי. כל מה ש להמשיך לקרוא