ריצ'רד ג'ול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Richard Jewell)

איזה עולם עצוב זה, העולם בו אנחנו חיים. עולם בו אם אתה טוב לב, אתה לא ממש נורמלי. כי לא יכול להיות. כולם אינטרסנטים, דואגים לעצמם. משהו שם, במעשים שלך, חייב לבוא מאגואיזם. לא יכול להיות שפעלת מתוך רצון טהור לעזור לזולת. לא קיים דבר כזה. אנשים הם חשדניים, ציניים, או סתם רעים. טוב לב הוא הלא נורמלי.

סרטו החדש של קלינט איסטווד מבכה את התקופה בה אנחנו חיים דרך סיפורו של אחד, ריצ'רד ג'ול. בהתחלה חשבתי שכבר מתחיל להסתמן דפוס חשיבה של איסטווד – עוד סיפור של גיבור אמריקאי נשכח, גיבור שההיסטוריה עשתה לו עוול. גיבור אמריקאי אמיתי שאמריקה עשתה לו עוול. הוא כבר עשה אחד כזה, לפחות ("סאלי"). וגם "צלף אמריקאי" היה סרט על גיבור אמריקאי. לטעמי, "ריצ'רד ג'ול" הוא סרט טוב יותר משני אלו, ובכלל, זהו סרטו הטוב ביותר של איסטווד זה הרבה זמן (לטעמי זהו סרטו הטוב והשלם ביותר של איסטווד מאז "גראן טורינו" ב-2008). וזה נובע בעיקר משני דברים: איסטווד הצליח לזקק מתוך הסיפור הזה של ג'ול תובנה עגומה על העולם הזה שבו אנחנו חיים, ועבודת הבימוי שלו שקטה וכל כך בטוחה בעצמה, והיה לי תענוג להתמסר במהלך הצפייה בסרט לעבודת בימוי שכזאת.ריצ'רד ג'ול, כפי שאני חוויתי אותו בסרט הזה, הוא כמעט אוטיסט בתפקוד גבוה. גבר בוגר שגר עם אמא שלו, ללא אספירציות לחיים פרטיים משלו (אין בסרט ולו רגע אחד של רצון לזוגיות משלו, מלבד אותה התעקשות שהוא "לא הומו!"). בראש של ריצ'רד ג'ול יש רק דבר אחד: הוא רוצה להיות שוטר. שומר חוק. ההצמדות שלו למטרה הזו היא כמעט לא נורמלית. כזאת שמנקרת במוח ולא עוזבת. הדבר הכמעט יחיד שהוא חושב עליו. וזהו הרעיון של הסרט, להבנתי: ג'ול הוא גילום כל הטוב שבסרט. והוא לא ממש נורמלי. כל מה שמסביב הוא המציאות שבה אנחנו חיים. העריכה המדודה והחכמה של סיפורי הדמויות השונות ממלאת את העולם שמסביבו של ג'ול בדמויות ציניות, מפוכחות לכאורה מחלומות על עולם טוב יותר. בייחוד בולט סיפורה של העיתונאית, בגילומה המוגזם של אוליביה ווילד, אבל גם היא, הצינית שתעשה הכל בשביל הצלחה בקריירה, גם ללב האפל שלה תחדור ההכרה שאכן יש טוב לב בעולם, שאכן קיימים אנשים שכל מה שהם רוצים הוא לחיות בשקט, ואם אפשר, לעזור לזולת. הנאום המרגש של האמא (בגילומה הפנטסטי של קאת'י בייטס) חודר ללב, והעיתונאית נמצאת שם בקהל, מזילה דמעה, למרות שהיא לכאורה אמורה לבוז לגילויי רגש רכים שכאלו.

וכזה הוא איסטווד בסרט הזה: שקט, לא לוחץ, מוסיף מוסיקה אבל רק בנגיעות פסנתר קלילות, כמעט בלתי מורגשות, אבל כאלו שתורמות הרבה להעלאת הרגש בסצינות מסוימות, וכל הדמויות סביב הגיבור (בגילומו הנהדר של השחקן הלא ממש מוכר פול וולטר האוזר, שהופך את ריצ'רד ג'ול לאדם שאולי חי בשולי החברה, אבל ראוי להרבה יותר ממה שהוא מקבל) מגיעות בשלב מסוים להכרה שטוב הלב הטהור הזה שנקרא ריצ'רד ג'ול בכל זאת קיים בעולם הזה. אפילו החוקר הראשי (בגילומו הבטוח והיפה של ג'ון האם), להערכתי, מקבל את זה (למרות שהוא לא מודה בזה).

וכך הסרט הזה, פעם אחר פעם, בשקט ובבטחון, מביא את טוב הלב הזה לעימות אל מול הציניות והרוע, ובכל פעם, בשקט ומבלי להיות דידקטי, בכל פעם הטוב הזה מנצח דווקא בגלל שהוא לכאורה לא נצמד לכללי הטקס, אלא קובע אותם מחדש, מוציא מתוך השקט הרגיל של הטוב את האמירה שתמוטט את חומות הרוע שמסביב.

קלינט איסטווד בן 90 בעוד כמה חודשים, ובסרט הזה הוא מביים כמו אדם מקצוען, רב נסיון, בטוח בעצמו, והסרט הזה הוא תענוג לצפייה. תענוג למסור את עצמי לידיו של אדם שיודע בדיוק מה הוא עושה למשך שעתיים. וכך אני מתרגש בצפיה בכמה וכמה סצינות שמגיעות בתזמון מדויק של אדם שיודע את הביטים הדרמטים הנכונים, נהנה משטף הסיפור שערוך במדויק ומבוים בשקט, ויוצא מההקרנה עם מחשבה עגומה על העולם שלנו, שאולי ילמד בכל זאת שיש כאן גם כמה אנשים טובים. בכל זאת. סרט יפהפה, "ריצ'רד ג'ול".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “ריצ'רד ג'ול: הביקורת

  1. לא ראיתי עדיין..הסרט קיבל ביקורות קיצוניות לחיוב ולשלילה.
    גם בארץ וגם בארה"ב…
    הבנתי שהעיתונאית נפטרה ממנת יתר…

  2. ‏אברהם שלום לוי‏ ‏‏מרגיש ‏מלא השראה‏.
    ‏18 בינואר‏ ב-‏22:40‏ ·
    כבר שעות שהסרט החדש של קלינט איסטווד (צפיתי בבוקר) מסתובב לי בראש. מסתובב ולא יוצא . סרט חזק עוצמתי , מעורר מחשבה אבל בעיקר מרגש עד דמעות ושובר את הלב בעיקר בגלל המשחק יוצא הדופן. שחקן ענק שלוקח את הדמות הכל כך ייחודית הזו ומפרק אותה לגורמים של אנושיות מעוררת כל תקווה ויאוש שבתוכי. רק במאי כמו קלינט איסטווד יכול לפרק את אמריקה לגורמים ולא לפחד ממנה כלל , להגיד מילים גסות כנגד הממשלה התקשורת ולפרק את הפצצה האמריקאית של טרור ואיומים ובית וחוץ בעקבות אירוע טרור באולימפיאדת אטלנטה 1996. שוב ושוב ושוב בלי לחשוש בכלל, לפרק מתוך אהבה למקום שהוא חיי בו לפרק מתוך תקווה. לא הרבה פעמים מעורר בי שחקן השראה עצומה שכזו , לרוב מעוררת בי אומנות או ספרות ובדרך כל מוזיקה אבל פול וורטר האוזר שלדאבוני לא הכרתי קודם, עורר בי ים של השראה ורגש. איזו רגישות , מיומנות משחקית נדירה , אמינות מוחלטת ופיסות של שחקן מחוננן אשר ממצב את עצמו בעיני כאחד השחקנים הגדולים שחיים היום על הפלנטה. סרט כזה מזכיר לי כל יום מחדש למה בחרתי לשחק , ליצור . ועוד לחשוב שבמאי בן 90 ביים את כל זה. זה בפני עצמו משאיר בי מחשבות שלא נותנות לי מנוח על החיים על עוצמתם ועל הגשמת הייעוד שלנו בעולם.
    תהיו בריאים , תפנו לכם לעצמכם שעתיים השבוע ורוצו לראות את הדבר הזה שהוא חתיכת עבודת דמות שהיא אמנות נשגבת בעיני שתחבר אתכם אל הלב שלכם בחזרה אם לרגע התנתקתם, תעלה בכם תהיות קיומיות ובתקווה בסוף תשאיר לכם.ן חיוך מאוזן לאוזן על הפרצוף . ממש כמו שיש לי עכשיו כשאני נזכר.

    #שחקןמעוררהשראה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s