פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2020: המועמדים

גם ביפן מחלקים פרסים כמו בכל העולם. והשבוע התפרסמו המועמדויות לפרס האקדמיה שלהם. השנה הקולנוע היפני לא פרץ החוצה אל מעבר לים, כך שאני לא ממש מכיר סרטים יפנים מ-2019 (היחיד שאיכשהו שמעתי עליו הוא גם זה שיפן שלחה השנה לאוסקר, סרט אנימציה מסקרן שנקרא "מזג האוויר איתך", שיוצא ממש השבוע בארה"ב. הסרט הזה קיבל מהאקדמיה היפנית רק 2 מועמדויות – לסרט האנימציה, ולמוסיקה), אז הסקירה הזאת של המועמדים היא מקום טוב להתחיל לנסות ולהכיר את הקולנוע היפני שאולי עוד יוקרן כאן בסינמטקים מתישהו. אלו הם הסרטים המובילים ברשימת המועמדויות לפרס האקדמיה היפנית השנה:

ממלכה (キングダム) – שינסוקה סאטו

ניסיתי לקרוא את התקציר של הסרט הזה. לא ממש הבנתי. זה סרט יפני שמדבר יפנית אבל מתרחש בסין העתיקה. זה סרט עם הרבה אקשן, קרבות של חרבות, אבל כנראה מהסוג שבו לא תמיד מבינים מי נגד מי (הנה הטריילר). יש כאן איזשהו סיפור על שני נערים מהמעמד הנמוך שכנראה מבינים שרק בכוח החרב הם יוכלו להשתחרר מגורלם המר, להיות חופשיים מהעבדות של המעמד שלהם. יש כאן כנראה עניין עם זהות כפולה (אחד הנערים דומה חיצונית למלך. אותו שחקן משחק את שתי הדמויות). מישהו לוקח אותו אל הארמון דווקא בגלל שהוא דומה למלך. אותו מלך מודח מכסא המלכות ע"י אחיו. המלך (הדומה לנער מהמעמד הנמוך) מוצא את החבר של ההוא, ויחד הם ינסו להחזיר את הכבוד האבוד, של המלך, כמו גם של כל אנשי המעמד המדוכא. או משהו כזה.לי זה נשמע כמו שטויות במיץ, אבל כנראה בגלל הטכניקה הקולנועית של הקרבות, הסרט הזה קיבל 9 מועמדויות לפרס האקדמיה ביפן: פרס הסרט, בימוי, שחקן משנה, שחקנית משנה, מוסיקה, צילום, עיצוב אמנותי, סאונד, ועריכה.

קח אותי לסאיטאמה (翔んで埼玉) – הידקי טאקאוצ'י

היצירה הזאת נדמית כמו סאטירה חברתית שמהר מאוד יצאה משליטה, והפכה למעין קומדיה מוגזמת מאוד מאוד. מאוד. אפילו באתר שממנו שאבתי את רוב המידע על הסרטים המועמדים מודים שהסרט הזה כנראה מאוד לוקאלי, וההומור שבו, כמו כל הרפרנסים התרבותיים שבו – הכל ידבר רק ליפנים, ולא יובן למי שאינו חי ביפן, או מבין לעומק את התרבות היפנית. להבנתי, סאיטאמה הוא מקום שנמצא בפרברי טוקיו. ו"פרבר" הוא דיוק העניין כאן – העירוניים מטוקיו הרואים את עצמם נעלים יותר, חשובים יותר מאנשי הכפר הנחותים. מישהי מסאיטאמה נוסעת עם משפחתה לטוקיו למסיבת אירוסין. במהלך הנסיעה המשפחה מקשיבה לרדיו, שם משודר תסכית המספר על אגדה אורבנית הסטורית שבה תושבי סאיטאמה, בהיותם כפריים בורים, היו חייבים להשיג ויזה כדי להגיע לעיר הגדולה טוקיו. ויש שם (בתסכית, שלהבנתי הופך לעיקר הסרט, בעוד סיפור המשפחה שנוסעת לאירוסין הופך לסיפור המסגרת) סיפור על מהפכן המנסה לשכנע את תושבי סאיטאמה להתמרד, לנער את רגשי הנחיתות שלהם, ולדרוש יחס שווה כמו לכל אדם. וכמובן יש שם סיפור אהבה בין גבר שנראה כמו אשה לבין גבר אחר שמגיע מחוץ לארץ, ומביא את רעיונות השיוויון מחו"ל. אבל הכל נראה ונשמע כל כך מוגזם (הנה הטריילר), משהו שבסגנון גונב מכל הבא ליד (כולל מ"מלחמת הכוכבים", למשל), עד שלא ניתן באמת להתייחס לסרט הזה ברצינות (או אולי זה בגלל שאני לא יפני)."קח אותי לסאיטאמה" הוא המוביל במספר המועמדויות לפרס האקדמיה היפנית, עם 12: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקנית, שחקן, שחקן משנה, מוסיקה, צילום, תאורה, עיצוב אמנותי, סאונד, ועריכה.

מחלקה סגורה (閉鎖病棟) – הידיוקי היראיאמה

הסרט הזה כבר נראה קרוב יותר למציאות, מסקרן אותי יותר, אבל עדיין לא ברור לי ממש מהו. הטריילר מכוון לכיוון הדרמה המרגשת, אבל התקציר מספר לי שמדובר בסרט מתח בעצם. ואולי זה שילוב של השניים, ואולי גם אלמנט המתח יקרב את הדמויות אחת אל השניה. שלוש דמויות במרכז הסרט: פועל פשוט הסובל מהזיות הגורמות לו להתקפים אלימים שכתוצאה מהם הוא הורחק מאשתו; נערה שניסתה כמה פעמים להתאבד, והורחקה מבית הספר; וגבר מבוגר יותר, שרצח את משפחתו, הורשע בבית משפט, נשפט להוצאה להורג, אבל משהו בתהליך שם השתבש, שבר לו את עמוד השדרה, וכתוצאה מכך הוא עדיין חי, אבל בכסא גלגלים.

שלוש הדמויות האלו חיות בינתיים במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה. לכאורה, בסיס לדרמה על אנשים שעברו הרבה בחיים, כל אחד עם הצרות שלו, ואיך הם יעזרו אחד לשני להתגבר. למעשה, נוסף לכאן אלמנט דרמטי נוסף: אחד המאושפזים במחלקה הסגורה מוצא את מותו. מי רצח אותו?אם הסרט ידע לשלב את המתח והדרמה, יכול להיות כאן סרט מעניין. בינתיים, "מחלקה סגורה" מועמד ל-11 פרסי אקדמיה ביפן: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקן, שחקנית משנה, שחקן משנה, צילום, תאורה, עיצוב אמנותי, סאונד, ועריכה.

העיתונאית (新聞記者) – מיצ'יהיטו פוג'י

בכל המקורות בהם קראתי על הסרט הזה כתוב שאולי לא מדובר בחומר הכי מקורי, ואולי לא בעשייה הקולנועית הכי מרהיבה, אבל גם אם זהו רק סרט יעיל שעשוי טוב, מדובר ביצירה מרתקת, בעיקר בגלל הנושא המאוד בוער שבו. כבר בתחילת הטריילר היוצר צוחק על עצמו: יש ציטוט מביקורת על הסרט מעיתון כלשהו. והרי על זה הסרט: על האמת בעיתונות של היום. פייק ניוז, או אמת לאמיתה. יש מישהו שאנחנו מכירים שאומר: תנו לעם להחליט. שהעם יבחר, לא העיתונות (המישהו הזה לא יפני). והציטוט הזה מופיע גם בסרט (ראו בטריילר). ובסוף הטריילר כתוב: האם תאמינו לסרט הזה?

כלומר – האמת בדיווחים בתקשורת נמצאת כאן במרכז. לא ממש הבנתי את הסיפור, או לפחות הבנתי רק את הבסיס, אבל לא את הפרטים: במרכז הסרט עיתונאית. אביה, גם הוא עיתונאי, התאבד בעבר בעקבות פרשה של דיווחים כוזבים. על הרקע הזה, העיתונאית שלנו מסורה אף יותר מהרגיל לדיווחים כנים ואמיתיים. היא יוצרת קשר עם פקיד ממשלתי שהבוס שלו התאבד בעקבות פרשת שחיתות ממשלתית. הפקיד עובד בממשלה, אבל ההתאבדות הזאת מערערת את עולמו, והוא מתחיל להדליף את פרטי הפרשה לעיתונאית. ואז כל העולם נגדם – הממשלה בעלת הכוח העצום שתעשה כל מה שניתן כדי למנוע את פרסום הפרשה, וגם העיתונאים עצמם, חלקם משרתי השלטון השתולים במערכות כדי לשמור על כוחו של אותו שלטון.

אם הסרט ידע לפרט את פרטי השחיתות מבלי לבלבל אותי, ואם הוא ידע לשלב את אלמנט המתח עם דרמה השואפת לאידאל מבלי להיות דידקטי – הסרט הזה יכול להיות מרתק (וקראתי גם שהסרט הזה לא מתפתה לרומן בין העיתונאית לפקיד, כך שהוא לא מאבד את דרכו הדרמטית, ומכוון למטרה מבלי לסטות מהדרך).

"העיתונאית" מועמד ל-6 פרסי אקדמיה ביפן: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקנית, שחקן, ועריכה.

דבורים ורעם רחוק (蜜蜂と遠雷) – קיי אישיקאוואה

בסרטים שכאלו יש תמיד סכנה שהם יהפכו לדידקטים מדי, שהמבנה שלהם יהיה בולט מדי, ושאחת או שתיים מהדמויות יאפילו על האחרות, למרות שכולן נחשבות ראשיות. במרכז הסרט תחרות בינלאומית לנגינה בפסנתר. במרכז הסיפור – 4 דמויות. ארבעה מתחרים. האחת – ילדת פלא בעברה, נגנית פסנתר מחוננת, שהפסיקה לנגן כשאמה נפטרה כשהיא היתה בת 13. עכשיו היא חוזרת; דמות שניה היא של איש משפחה, עם אשה וילדים, העובד למחייתו בחנות מוסיקה, אבל מתקשה לוותר על חלומו לנגן בפסנתר; דמות שלישית היא של תלמיד מצטיין באקדמיה למוסיקה המתמודד עם הלחצים להיות הכי טוב, הכי מצליח; והדמות הרביעית היא של נגן פסנתר שהוא בעצמו בנו של נגן פסנתר אגדי שעבר מן העולם. כולם מתמודדים על הלחצים של החיים באופן כללי, ועם לחצי התחרות באופן יותר מיידי. השאיפה הידועה של היפנים לפרפקציוניזם עומדת במרכז הסרט הזה, אם רק הוא ידע לחבר את כל הסיפורים לכדי דרמה שבאמת תרגש אותי כיצירה שלמה (הטריילר נראה לא רע)."דבורים ורעם רחוק" מועמד ל-6 פרסי אקדמיה ביפן: פרס הסרט הטוב ביותר, שחקנית, מוסיקה, צילום, תאורה, וסאונד.

קאטסובן (カツベン) – מאסאיוקי סו

חמשת הסרטים שנסקרו למעלה הם חמשת הסרטים המועמדים לפרס הראשי, פרס הסרט הטוב ביותר. יש עוד סרט אחד שגרף מספר מועמדויות ניכר, מבלי להיות מועמד לפרס המרכזי של האקדמיה, והוא "קאטסובן". הבמאי, מאסאיוקי סו, ביים לפני 25 שנים סרט יפהפה שנקרא "הנרקוד?" (שגם זכה לרימייק אמריקאי עם ריצ'ראד גיר). סרטו החדש חוזר כנראה עם אותה אהבת אדם חמימה, ועם אהבה ניכרת לאמנות – שם לריקוד, כאן לקולנוע עצמו.

מסתבר שביפן, לפני כמאה שנים, המסורת של הקרנת קולנוע לוותה ע"י אדם שמקצועו נקרא קאטסובן. הסרטים אז עוד היו אילמים, אז הקאטסובן היה עומד ליד המסך ומקריין את המתרחש לקהל. לפי הבנתי, הרבה דברים מתרחשים בסרט הזה, שבמרכזו דמות של אדם שמאוד רוצה להיות קאטסובן, אבל כל הדברים האלו לא ממש חשובים, אל מול אהבת האדם בכלל והקולנוע בפרט שיש בסרט הזה. מבלי להבין מילה, הטריילר משעשע:

"קאטסובן", כאמור, לא מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, אבל הוא כן מועמד ל-7 פרסי אקדמיה אחרים: בימוי, תסריט, מוסיקה, צילום, תאורה, עיצוב אמנותי, וסאונד.

לפרס הסרט הזר מועמדים: "יסטרדיי" הלא מאוד מוצלח, זוכה האוסקר מהשנה שעברה "הספר הירוק" החביב, "היו זמנים בהוליווד", "ג'וקר", ו"הפרד", הסרט החביב הקודם של קלינט איסטווד.

טקס חלוקת הפרסים יתקיים ב-6 במרץ.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2020: המועמדים

  1. לא ברור לי מדוע אתה מתמקד בפרסי קולנוע המחולקים במדינות משניות שהענין בהן שולי עד זניח,
    במקום להתמקד בכל מה שקורה בחודשים אלה בארה"ב,אנגליה וצרפת , שם מחולקים וחולקו פרסים
    בתחום הקולנוע ובראשותם האוסקר ההולך ומתקרב.
    —-
    איתן לגבי: 1. יפן לא מדינה זניחה בשטח הקולנוע. רק בשנה שעברה הם היו מועמדים לאוסקר ("המשפחה שלי" של קורה-אדה).
    2. על האוסקרים כל העולם כותב. אני כותב על כל שאר פרסי האקדמיה שמעניינים אותי
    3. הבאפטה הוא פרס האקדמיה היחיד שאני מכיר שנותן פרסים לכל הסרטים, ולא מתמקד בסרטים הלאומיים של המדינה אותה הוא מייצג (במקרה הזה, אנגליה). אני מתעניין בקולנוע עולמי, לא הוליוודי, אז אני מדלג על פרס האקדמי האנגלי (הבאפטה)
    4. המועמדויות לסזאר הצרפתי יתפרסמו בסוף החודש הזה. אני אדווח גם על זה.

  2. קודם כל בניגוד לגבי אני מאד נהנה לקרוא את הסקירות שלך מפרסים ברחבי העולם ושואב מהם המון מידע.

    השנה בקבולנוע היפנית אכן נראית כאחת החלשות ביותר כבר הרבה-הרבה זמן. ספיציפית גם אני לא שמעתי על אף אחד מהסרטים האלו. מה שכן, הערה קטנה לגבי "קאטסובן" או ליתר דיוק הרקע למקצוע שתאירתי, כי לא הכי מדיוק. הם היו יותר ידועים כ"בנשי" או אם לתרגם לעברית "מסבירנים". תפקידם העיקרי היה להסביר לצופים היפני הבטים תרבותיים בסרטים המערביים שלא היו ברורים לתושב יפני ממוצע (כפי שאתה בוודאי פחות מבין מחיי יום-יום יפניים תכפיל את זה על חוסר מקורות מידע של תחילת מאה ה20)… הם היו גם אחת הסיבות לכך שקולנוע האילם בחזיק ביפן הכי הרבה מבין שאר המדינות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s